כשהנשיא האמריקאי ג’ו ביידן הודיע בימים אלה על כך שלא ירוץ לקדנציה נוספת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית – ראיתי פנים צוהלות או אדישות. הפנים הצוהלות היו בעיני ביטוי לשעט נפש כלפי אדם זקן שמציב עצמו במרכז, ולא הולך לשוליים ומת. אומרים לי: ‘ראית את תנוחת הגוף שלו, ממש זקן, הידיים צמודות גוף’, אומרים לי: ‘שמעת איך הוא מתבלבל בנאומים, איך הוא פונה ללחוץ יד של מי שאיננו קיים’.

בכל אמירה אני רואה את עצמי, גם אני מתבלבלת בזיכרון לטווח קצר, לא נזכרת בשם של אדם זה או אחר שמדברים בו או שמקדם את פני בברכה. גם ההליכה שלי איננה מפזזת וקלילה, אלא כבדה ומחושבת. ואני בגילו של ביידן, כמוהו.

אלא שהערכות לגבי פועלו כנשיא המעצמה העולמית מספר אחת הן רציניות: הוא ההומניסט האחרון, הוא יצב את הכלכלה האמריקאית כשקיבל מטראמפ כלכלה כושלת. הוא חיזק את המוסדות הדמוקרטיים בארצו ולא את מדיניות תיגמול וקרוב חברים, שהיא הסימפטום של שחיתות שילטונית. אבל העם לא אוהב אותו. ותשובות קונקרטיות אחדות לכך נימנו לעיל. לא אוהבים אותו, לדידי, כי הוא זקן. אפילו כשהדוברים הם עצמם זקנים.

חשבתי זאת לעצמי עוד לפני ששמעתי שנכנע ללחצי בכירים במפלגתו להודיע על כך שלא ירוץ עוד לנשיאות, כפי שתכנן. אפילו על הנשיא לשעבר אובמה מצאתי את עצמי כועסת שהוא היה בין הלוחצים שיפרוש, כאשר הוא עצמו, חתיך מצוי, הנשיא השחור הראשון ששבר את תקרת הזכוכית – לא שיפר את מצבה של האוכלוסייה השחורה בארצו, והאקט הראשון שעשה כנשיא היה להעביר כספים למנהלי הבנקים.

אני דמיינתי את עצמי עומדת במקומו של ביידן ומנרמלת את שיבושי הזיכרון שלו. נכון, קשה לנרמל את הצגתו את נשיא אוקראינה זלנסקי כ’פוטין’ – אני יותר זהירה בכשלי הזיכרון לטווח קצר שלי. אני מודה בהם בזמן אמת במקום לנסות לטשטש את המצב. מהשנים שלימדתי מבוא לפסיכולוגיה נשאר עמי הזיכרון של ‘אמצעי הזיכרון’ – לתייק באופן אקטיבי שמות, ולנסות לשלוף אותם דרך האות הראשונה שלהם, למשל. כשלתי כשניסיתי לשווא לחפש במ’ את שמה של חברה המתחיל בל’, אבל בדרך כלל זה עוזר. אני נזכרת. גם בכשל בירידה במדרגות אני מודה, כשאני אוחזת במעקה.

אבל השאלה שהייתי מציגה בגלוי, כאתגר גילני היא ‘עדיף לכם מנהיג שידקלם משפטים ריקים מתוכן באופן רהוט?’, או ‘האם המנהיגים הצעירים והיפים היו אכן מנהיגים ראויים?’ כשציפי ליבני, בראיון אצל העיתונאי אריה גולן אמרה כשנשאלה מה היא מדמיינת שנתניהו יאמר בנאומו בקונגרס האמריקאי – היא אמרה: ‘אני לא מבקרת תיאטרון’. משמע, משפטים רהוטים באנגלית או בעברית קולחת אינם ערבות לאיכות התפקוד הציבורי, ובוודאי לא גסות רוח חסרת גבולות. להפך, אלה הם מלכודת לאנשים מבולבלים שמחפשים משפטים ‘קליטים’.

אם אנחנו מזכירים לעצמנו שהתבונה לא פגה בזיקנה, היא אפילו משתבחת, הרי שהמושג ‘סנאט’, המוסד שבו יושבים בכירי האומות, מה שנקרא אצלנו כנסת – בא מן המלה הלטינית ‘SENECTUS’, שפרושו ‘זקן’. אני באופן אישי מעדיפה את האדם החכם, שחושב רחב למען החברה שעבורה הוא אחראי, ויש בו אמפתיה אנושית, ולא יפיוף נרציסטי שמופעל על ידי אינטרסים.

על עצמי אני נוכחת ש’זקן חכם’ הוא לא מלה ריקה, אלא שיכולות האינטגרציה, הניתוח והשיום שלי השתפרו, הבטחון שלי בהבנותי ובתפיסותי הוא חד יותר, יש פחות היסוס. המוכר בחנות ‘למטייל’ שאליה הגעתי לקנות אביזרים הדרושים לכנס במומבאי בעונת המונסונים אמר כמה פעמים בהתפעלות כמה מהר אני מקבלת החלטות. נכון הוא שמוכרים או מלצרים מציינים כ’מצויינות’ את הבחירות שלנו – אבל אני הרגשתי אז מה שאני חשה עם ההזדקנות, שהחלק הזה מתחזק, מתמלא תוקף.

כשפרש סנקה הפילוסוף הרומי בסוף ימיו מחיי המדינה ומהציבור – הוא כתב את מרבית כתביו. הם התפרסמו כ’מכתבים אל לוקילוס’ והיו מכתבים שאף פעם לא נשלחו אבל בהיותם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים שעניינו את סנקה הזקן – שגם שמו הפרטי מתכתב עם המילה הלטינית לזיקנה – הוא הגיב לנושאים אקטואליים דאז כשאלות של הנצח, שלא נס ליחן, בשנינות רבה.

המאבק בגילנות הוא בעצם אחת הצורות של שחרור התודעה שלנו מדעות קדומות, מסטריאוטיפים וממנהיגים ‘כריזמטיים’. להשתחרר מהתשוקה שמישהו יכניס לנו לראש באיבחה אחת את הדעה הנכונה, בעוד שעל מנת להיות אזרח בעולם, כיום ובכלל, אנחנו זקוקים למצפן מינימלי להתנהלותנו. ונראה לי שהעם ‘לא אהב את ביידן’, למרות ההערכות הטובות שהוא זוכה בהן – בעיקר כי היו בו סממני זקן, וזה לא ייסלח. לא בקלות ניפטר מהדעה הקדומה זאת, על אף שכולנו נהיה זקנים. אולי אחרי כמה סבבים של ‘כריזמטים’ מסוכנים – משהו בנו בכל זאת יבין משהו.