התרבות המערבית “שחררה” כבר הרבה מאלו , והאחרונים שהשאירה היו הסקס והמוות.

שנות השישים העליזות של המאה הקודמת הסירו הרבה מגבלות לגבי העיסוק, הכתיבה, הדבור והצלום מנושא הסקס , ומכאן שהטאבו המשמעותי האחרון שנותר הוא המוות.

לפני כ- 20 שנה הופיע באופן ספונטני באירופה נוהג של פגישות  בבתי קפה כדי לשוחח, דווקא על המוות. פרופ’ עמיה ליבליך הישראלית מימשה את הרעיון בארץ , והתוצאה הספר שלה “קפה מוות” המתאר כשנה של שיחות על נושא זה , בקבוצה שנפגשה בביתה ביפו.

מהות וערך הפגישות באו לידי ביטוי ביכולת של המשתתפים להישיר מבט אל עצם עובדת המוות, להתייחס אליו ולקבל אותו כחלק טבעי ובלתי נמנע של החיים , וכך גם “לאבד” חלק גדול של הפחד ממנו וגם לפתח יכולת לנהל את התהליכים המובילים לסוף החיים בצורה טובה ומיטיבה יותר.

מאחר ובמרכז עיסוקי היום בגליל נמצאים איכות ואריכות חייהם של אנשים מבוגרים, ובעצמי  אני נמנה על קבוצה זו, קראתי את הספר והתרשמתי. אמרתי לעצמי ששיח בנושא המוות אינו צריך להיות “פריווילגיה” אך ורק של אנשי המרכז, מכיוון שהמוות פוקד מדי פעם גם את הפריפריה, ולכן היכולת לשוחח עליו באופן גלוי וישיר ו”להביט לו בעיניים” תוכל לשרתם גם.

יצרתי קשר עם קבוצת מבוגרים והצעתי להם להקים קבוצת שיח כזו. התוצאה, הבלתי צפויה, היא שקבוצת שיח זו נפגשת כבר כ-4 שנים ברציפות – כולל תקופת הקורונה. למרות שהקבוצה שמרה את השיח על המוות כנקודת מוצא לכול פגישה, היא לא עצרה שם והשיח שהיא מקיימת כולל מגוון עשיר על כלל היבטי החיים. השיח פותח אופקים, ממתן פחדים ונותן תשובות למגוון דילמות, המאפיינות את החיים בגילים מבוגרים ומבוגרים מאוד. מסתבר שדווקא הלגיטימציה לדבר על “הטאבו האחרון” מזמינה ומאפשרת פתיחות רבה בנושאים פחות דרמטיים, אבל גם עליהם אנו לעיתים מתקשים לשוחח.