תקווה היא ציפייה להתרחשות של דבר חיובי שיקרה בעתיד, התקווה עוזרת לנו לעבור דברים קשים.
אני קוראת את ההגדרה הזאת וליבי קופץ – כן כן… זה מה שאנחנו צריכים עכשיו.
ורגע לפני שאני בוחרת שעל זה יהיה הניוזלטר הבא, אני שואלת את עצמי – האם כתיבה על ‘תקווה’ כיום, היא לא עוד רעיון פילוסופי חשוב, אך מעורר ציניות ותסכול מעצם המרחק שלנו ממנו?
ועוד חשיבה שלי עם עצמי…ועוד התבלטות… והכרה שהדרך שתרגיע את הספקות והציניות צריכה לעבור דרך ה’זכרון’.
הזכרון נקשר בתקווה; מחד, בתוכנו בליל של רגשות עוצמתיים – כאב, אובדן, געגוע, אכזבה, פחד… משא כבד של זכרון קולקטיבי ואישי המוטמע בנו. מאידך, התודעה החברתית שלנו מצווה עלינו לזכור על מנת שלא נחווה שוב את הזוועות. מפמפמת את ההכרה בכך שההישרדות שלנו תלויה בהתפתחות שלנו, בצמיחה. התקווה היא החלום על מה שעוד עשוי להתקיים, כשנשתקם, כשנתרומם.
אולי תהיה לנו הרבה יותר לגיטימציה להחזיק ב’תקווה’ עם נחזיק בו בעת גם את הזיכרון של מה שהיה בשביעי לאוקטובר, של מה שהיה בשואה, של המחירים ששילמנו במאבקינו על הבית.
בחודש בו אנו מציינים, וחווים את הרעיון של בין ‘זיכרון לתקומה’, אנחנו במכון בוחרים להפוך את האידיאה למעשה ולהקדיש את הניוזלטר הנוכחי ל’מזכרון לתקווה’.
התקווה נדרשת יותר מהכל כשהנסיבות הן קשות, כשאין בהירות וביטחון בקשר לעתיד. התקווה דורשת בדיוק את מה שאנחנו המבוגרים טובים בו – היכולת לראות את ה’גם וגם’, לראות את ‘התמונה הגדולה יותר’.
מוזמנים להקדיש זמן של שקט לקריאת הניזולטר ויחד אתנו לעבור את המסע שבין מציאות וזיכרונות כואבים לבין החזקת התקווה ככלי הדוחף אותנו לנקוט צעדים כדי ליצור מחר טוב יותר, על ידי שמירה על אופטימיות וחוסן.
שלכם עינת וצוות מכון לתבונה
תִּקְווֹת הֶעָתִיד / אהרון בס
הַיְכֹלֶת שֶׁלָּנוּ
לְתַקֵּן אֶת הֶעָבָר
נְעוּצָה בַּיְּכֹלֶת שֶׁלָּנוּ
לִחְיוֹת אֶת
תִּקְווֹת עָתִיד
כְּבָר בַּהוֹוֶה
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְווָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם”
מתוך –התקווה/ נפתלי הרץ אימבר
המתקפה הנוראית של השבעה באוקטובר קטעה באחת את שגרת חיינו. מאז אנו מתמודדים עם אתגרים מורכבים ורבים וסופה של תקופה זו אינו ידוע.
תקופות קשות, כפי שאנו חווים כיום, נוטים לגרום לכולנו, גם לאופטימיים שבינינו שרוחינו תיפול לעיתים ונחוש רגעים של אובדן תקווה. ימי הזיכרון ויום העצמאות שבפתח מעלים אתגרים נוספים הדורשים מאיתנו לגייס עוד משאבי התמודדות.
התקווה היא משאב חשוב מאד בהתמודדות בכלל ובמצבים קשים בפרט.
מכיוון שתקווה מבטאת ציפייה חיובית לעתיד והיא מלווה בהרגשה טובה שמשאלתנו אמנם תתגשם, מקובל לחשוב שמי שאופטימי מטבעו יהיה עם יותר תקוה וחוסן. כי הרי מה נראה יותר מעורר תקוה מאשר אדם שמתבונן על החיים דרך משקפיים וורודות ושחושב תמיד על חצי הכוס המלאה?
אך האם אנשים שהם אופטימיים מטבעם יהיו בעלי רמת תקוותיות גבוהה ?
האם אופטימיות לבדה מספיקה על מנת לחוש תקוה?
מסתבר שהתשובה המפתיעה לשתי השאלות האלו היא – לא!!!!
ואכן, בעוד שעל מנת לחוש תקוה צריך לגייס אופטימיות הכוללת את הציפיה, רצון או משאלה שדבר מסוים יקרה, מחקרים מראים שאופטימיות לבדה לא מספיקה ובמקרים מסויימים אופטימיות לבדה עלולה אף להזיק. האופטימיות היא תכונה מולדת והיא פסיבית במהותה. היא מבטאת תפיסת עולם שבה יש ציפייה שדברים יסתדרו מעצמם, ללא קשר למה שאנו עצמנו נעשה. התקווה לעומת זאת, דורשת אקטיביות.
חוקרים העוסקים בסוגיית התקווה מגדירים תקווה לא רק כאמונה וציפייה לשיפור במצב מסוים, אלא האמונה שהאדם עצמו הוא זה שיכול לשפר את המצב על ידי מעורבות אקטיבית. היא מחייבת גם תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן.
בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, התקווה איננה רק “wishful thinking”, “וחשיבה חיובית אלא תהליך הדוחף להשתתפות פעילה בתכנון ובהשגת המטרה. מחויבות לפעולה כלשהי שמטרתה להביא לשינוי , מעין תכנית עבודה הכוללת התבוננות פנימית, כמו גם בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב בתהליך ההתמודדות עם מצב מאתגר.
על פי הפסיכולוג צ’רלס סניידר, מחלוצי הפסיכולוגיה החיובית, התקווה היא המנוע של החיים.
ממצאי מחקריו הובילו אותו לפתח את “תאוריית התקווה”, שלפיה התקווה מתבססת על שלושה מרכיבים עיקריים שהמאפיין אותם הוא: חשיבה מכוונת מטרה, שבאמצעותה אנשים מתווים דרכים וכיוונים לקראת השגת אותה מטרה ומאמינים ביכולתם להתמיד בדרך עד למימושה. מודל התקווה של סניידר הינו מעשי ומורכב משלושה שלבים:
השלב הראשון: בניית חלום /חיזוי עתיד הכולל גיבוש חזון אישי והצבת מטרות (כולל מטרות חלופיות).
אנחנו יכולים לשכתב את הסיפור שלנו וליצור תרחיש ריאליסטי המבוסס על תוכניות וסימון מטרות שיגנו עלינו מפני אירועים בלתי רצויים.
בשלב זה האדם אמור לחזות או לדמיין יעד עתידי ספציפי באופן שיגרום לו להתעורר לחיים. למשל, אם אנחנו רוצים שלנו כפרטים יהיה טוב או שעתיד המדינה יהיה טוב, אפשר לצייר או לדמיין באופן פעיל תמונת עתיד ולרשום מה שעלה לנו או לאסוף תמונות מתקופות טובות בחיינו או בחיי המדינה ליצור קולאז’ שלהן ולתלות אותן במקום שאנחנו חשופים אליו במידה רבה, כדי לשמור על המטרה לנגד עינינו באופן בולט. באופן זה, אנו מגבשים לעצמינו דימוי של איך אתם רוצים שעתידנו ייראה.
השלב הבא: לתכנן וליצור דרכים שיכולים להוביל לקראת השגת החלום/החזון .
למשל טיפוח WELLNESS , חיזוק קשרים קיימים עם חברים ומשפחה ויצירת שותפויות חדשות כגון: הצטרפות למכון לתבונה, הגברת מעורבות בקהילה כרשת לתמיכה חברתית שתוכל לתמוך בנו במקרה של משברים.
אנשים רבים חשים אשמה לעסוק בפעילות שמיטיבה עימם בעוד שמסביבנו יש כל כך הרבה אנשים שסובלים סבל רב. רגשי האשמה האלו מאד מחלישים אותנו כפרט וכחברה. ולא תורמים במאומה להחלמתנו האישית והלאומית.
השלב השלישי הוא ללמוד ולתרגל “חישוב מסלול מחדש” . מכיוון שהתקופה הזו מתאפיינת ברמות גבוהות מאד של תנודתיות, אי ודאות, מורכבות ועמימות יתכן מאד שדרכים שנקטנו בהן בעבר פחות יעבדו לנו ונחוש שוב ושוב חרדים ושאנו נופלים ברוחנו ובנפשנו.
התמודדות עם מצבים קשים, ובמיוחד אלו המאופיינים בהרבה עמימות זה תהליך. מסע. ובמסע הזה יש עליות וירידות.
על מנת להיות מסוגלים לחשב מסלול מחדש בכל פעם שזה נדרש עלינו להיות מסוגלים לגמישות. להסכים לבחון חלופות חדשות להתמודדות ולא להיאחז רק במה שאני מכיר.ה. הם מצביעים על חשיבות הלמידה וההתפתחות בגיל המבוגר. כמה חשוב כל הזמן ללמוד ולשמוע אולי יש עוד דברים חדשים שאני יכולה לאמץ כדי להניע את עצמי קדימה.
התקווה היא למעשה מחשבה חיובית שלאורה אנו בונים נתיבים ודרכי חיים מיטיבים ומתמידים בהם בכך, גם לנוכח קשיים ומצוקות שהחיים מעמידים בפנינו, תוך גיבוש תוכניות חלופיות במקרה הצורך.
תקווה ותקוותיות הן כוח נפשי ומיומנות חשיבתית שניתן להעצימם ולבנותם כך שיהיו מחזקי חוסן ועמידים בפני מצוקה ומשבר. פיתוח מיומנויות אלו חשוב גם להתמודדות של כולם עם התקופה הנוכחית וגם עבורנו בנות ובני תקופת התבונה כהכנה לקראת שלבי זקנה מתקדמים יותר. חשיבה תקוותית טומנת בחובה אפשרות שנותנת כוח להמשיך להתמודד, לשנות ולשפר את איכות חיינו.
ב-9 בספטמבר 1965, במהלך טיסה מעל צפון וייטנאם, נפגע מטוסו של ג’ים סטוקדייל, סגן אדמירל הצי האמריקני, מאש האויב, והוא נטש את המטוס וצנח לתוך כפר קטן, שם נתפס ונלקח בשבי. הוא היה קצין הצי האמריקני הבכיר ביותר שנשבה במהלך מלחמת וייטנאם. במשך כשבע שנים הוא הוחזק בכלא שנודע לשמצה בשם “האנוי הילטון” ועבר עינויים מחרידים. סיפור הישרדותו בשבי ריתק את חוקר מנהל העסקים האמריקני ג’ים קולינס, שביקש לדעת איך הצליח סטוקדייל לשרוד את תנאי השבי האכזריים, בעוד שרבים מהשבויים מתו תוך חודשים ספורים. סטוקדייל השיב: “מעולם לא איבדתי תקווה שיהיה סוף לסיפור. מעולם לא היה לי ספק שלא רק שאצא, אלא גם שאנצח בסופו של דבר ואהפוך את החוויה לאירוע המכונן של חיי, שבדיעבד לא אחליף אותו”.
קולינס שאל אותו: “מי לא שרד?”.
“הו, זה קל”, השיב סטוקדייל”, “האופטימיים. הם היו אלה שאמרו ‘אנחנו הולכים לצאת עד חג המולד’, וחג המולד הגיע וחלף. ואז הם אמרו: ‘אנחנו הולכים לצאת עד חג הפסחא’. וחג הפסחא הגיע וחלף. ואז חג ההודיה, ואז זה היה שוב חג המולד. והם מתו מלב שבור”.
מדוע דווקא האופטימיים היו אלו שמתו? קולינס כינה זאת “פרדוקס סטוקדייל”, והסיק שהיכולת להכיר מצד אחד במציאות הקשה, ומצד שני להמשיך לדבוק בתקווה להיחלץ מהמצב הקשה ולתכנן את המשך החיים, היא המפתח להישרדות בזמן משבר, בין אם בחיים או בתחום העסקי.
במלים אחרות – בעוד שתקווה היא גורם חיוני להישרדות, הרי שאופטימיות אינה מספיקה, ובמצבים מסוימים אף עלולה להזיק.
אנחנו צריכים תקווה גם כדי לשרוד וגם כדי להגשים את החלומות שלנו. התקווה מראה לנו בשביל מה אנחנו חיים ועל מה אנחנו נלחמים, כפרטים, כקהילה וכעם.
Snyder, C. R. (2002). Hope theory: Rainbows in the mind. Psychological Inquiry, 13, 249- 275.
עינת פורת עמוס
היכולת שלנו לחוות חוויות קשות ואף טראומטיות, להכיל את הכאב, אבל לא לאבד תקווה ביחס לעתיד האנושות והעולם, מבוסס על 2 מיומנויות בסיסיות, שלשמחתנו, בעלות פוטנציאל עליה עם וותק החיים שנצבר.
העלייה בגיל מפתחת בנו יכולת מופלאה לְא-אינטגרציה – היכולת להכיל מורכבות רגשית, אי עקיבות, סתירות ועמימות ללא תחושת לחץ או אי נוחות, להרגיש שלמות ללא הצורך לחבר את כל החלקים שבנו. היכולת לא-אינטגרציה מסייעת לנו לחוות באופן דיאלקטי, בעת ובעונה אחת, רגשות חיוביים ושליליים חזקים, שאינם תלויים אלה באלה, ומגנה עלינו מפני פגיעה בערך העצמי בשל השינויים המאפיינים את גיל התבונה ואת תקופת הזקנה. בעזרתה, למשל, אנו מתמודדים עם הידרדרות בתפקודי הגוף בלי לאבד את שמחת החיים ואת תחושת החיוניות. ככל שיכולות אלה מתעצמות, כך גדלות הגמישות והרווחה הנפשית שלנו, ואנחנו מרגישים שמחים ושבעי רצון יותר מחיינו. כך למשל באחד הקורסים סיפרה לנו אחת המשתתפות שבזכות תהליכי הלמידה וההתפתחות שלה היא התמודדה טוב יותר עם מחלת נכדתה. בדרך כלל מצב כזה מעורר אצל רובנו תחושות לחץ ודאגה, אבל היא קיבלה את הדברים כהווייתם והתמודדה עימם מתוך מקום שלֵו יותר וממוקד. הא-אינטגרציה היא היכולת המחשבתית המבוססת על ההכרה בסתירות.
שתי המיומנויות האלו, מאפשרות לנו גם בימים מורכבים –להחזיק בתקווה.
בגיל 3 אהבתי להאכיל עז. הייתי מושיט לה את העשב, בתקווה שתיקח ותלעס ברעש האופייני לה. יום אחד הושטתי אותו קדימה מדי, או היא הייתה רעבה מדי וצלקת על הזרת מלווה אותי עד היום, כתזכורת למרחק שבין התקווה לתוצאתה.
השנים שבאו הביאו אתם לקחים דומים. אם זה היה ההפסד של קבוצת הכדור רגל שלנו,
אם התגובה של הנערה בת ה- 13 לעניין הגלוי שלי בה ואם, שנים אחר כך, מותו של אדם שהיה יקר לי בעוד מלחמה שקיוויתי שלא תפרוץ.
וכך לימדו אותי השנים שתקווה היא מטבע שקל להשיג אבל “ערך השוק” שלה יתברר לך רק אחרי שתנסה להשתמש בה. התוצאות העלולות להיות גם אכזבה וגם פגיעה בביטחון ובתחושת הערך העצמי. עם זה כשאני מביט שנים אחורנית מצאתי שלמעשה חזרתי ולא פעם אחת על “הטעויות” שהתקווה פיתתה אותי לעשות.
מה אם כן מסביר את הפער בין הלקחים לבין העשייה?
ואז הבנתי! עוד גורם “משחק” על מגרש החיים והוא האופטימיות. כדי לצאת לדרך לא בטוחה עם תוצאה לא ודאית, היכולה לכלול גם עלויות וסיכונים, צריך אופטימיות. כאשר בחנתי את עצמי במצבי אי וודאות רבים בעברי, הבנתי שתמיד הייתה לי נטייה להניח הנחות אופטימיות לגבי העתיד, לפעמים אפילו עד כדי פזיזות.
לא עצרתי גם כאן והוספתי לשאול – ומה מסביר את הגישה האופטימית? חיפוש לא ארוך העלה את התוצא הבאה – תחושת ערך עצמי ובטחון עצמי. ומהיכן באו אלו? זו כבר באמת שאלת מיליון הדולר כי גם אם יצאנו לעולם מושלמים מכול בחינה, מלאים תחושת ערך ובטחון, החיים, סביבת החיים, המשפחה והחברים וגם גורמים כגון צבע העור והמין יעשו בהמשך את שלהם, ישאירו עלינו את חותמם ויעצבו אותנו ואת אופיינו בדרכם, בלי לטרוח ולשאול לרצוננו ולדעתנו.
אולם הנחות פסימיות לגבי תפקיד המציאות אינן מסתדרות עם מה שנכתב על האופטימיות ומכאן שיש כנראה עוד גורם בפירמידת הגורמים המזמינים את התקווה והוא האומץ. האומץ לנסות ולהתנסות כדרך לבנות את הביטחון ותחושת הערך שבנו שיהוו בהמשך את הבסיס לאופטימיות שמעליה תמריא התקווה.
והנה חזרנו לתחושת הערך העצמי כבסיס של הבסיס. וכעת נשאר לכם רק לשאול (ולענות לעצמכם) ומהיכן יבוא הערך העצמי, שיביא את האומץ ובעקבותיו את האופטימיות שתזין את התקווה?
איך מייצרים עם הנכדים קשר עמוק וחוויה ייחודית שלא תישכח?
מצטרפים אלינו לשלשה ימים רטובים סביב הכנרת. ימים מלאים בהנאה, משחק ולמידה חוויתית.
“מסע קשר סבתא” נוצר מתוך ההכרה בחשיבות הקשר בין סבתות וסבים לנכדות ונכדים. קשר איכותי בין סבא/סבתא לנכדים משפיע על עיצוב האישיות והבריאות הנפשית והפיזית של שניהם וכאדוות על המשפחה כולה לאורך דורות.
למידת כלים ייחודיים לתקשורת בין דורית וחוויה משמעותית
הזדמנות ייחודית לחוויה בלתי נשכחת עם נכדים בוגרים במסע “קשר סבתא” בנפאל.
שילוב מושלם בין שהייה בטבע עוצמתי, חוויה תרבותית ומפגש חברתי איכותי ומונחה, שילוב שמבטיח חוויה שהיא מתנת חיים, הזדמנות להכרות והעמקת הקשר בין הסבים לנכדים.
זהו מסע פורץ גבולות, המעניק כלים לתקשורת בין דורית, התנסויות ייחודיות ויחד משמעותי שייצור ברית רגשית בין הסבים והנכדים.
נבקר בפוקרה וקטמנדו, נצא למסלולי הליכה קלים בהרים ובג’ונגל, נערוך טיול גיפים בספארי ראפטינג בנהר הטריסולי וכהרגלנו נקיים מפגשים מלאי למידה משחק וצחוק.
אל תחמיצו את ההזדמנות לחוות את הקשר המיוחד בין הסבים והנכדים במסע שיעזור לכל הגילאים לצמוח, להתפתח ולהתחדש!
לפרטים נוספים והרשמת מתעניינים
הזדמנות של פעם בחיים!!!
המסע השני שלנו להימליה יוצא לדרך…
מסע ‘מתנות התבונה בהימליה’ נוצר מתוך אמונה מלאה בעוצמה שיש בחוויית ‘הרחבת גבולות עצמי’ בתוך התפאורה של הטבע והתרבות שאינה מוכרת לנו. הבחירה במקום כה רחוק, מאתגר ושונה מהיומיום שלנו בכל המובנים, היתה מתוך כוונה שמשתתפי המסע ירחיבו את גבולות עצמם, תוך כדי הנאה, שלווה, ביטחון ובטיחות. אנחנו מזמינים אותך להצטרף אלינו למסע, לעבר המשך התחדשות ומשמעות עד 120.
בקשתם סדנאות חד יומיות, קרובות לבית, שמאפשרות גם למידה וגם מפגש אנושי וחם עם חברי הקהילה שלנו וגם טבע.
אתם בקשתם ואנחנו ייצרנו… אחת לחודש, נפגש ליום למידה בטבע. לכל מפגש יהיה נושא ייחודי, מנחה מומחה ומיקום המתאים לתכנים הנלמדים.
אנו בוחרים לקיים את המפגשים באזורי טבע מונגשים ומסודרים לטובת קלות השהות, הביטחון והבטיחות.
כל סדנא תארך כ 4 שעות ולאחריה או לפניה תוכלו להמשיך ולטייל בפארק.
עלות של יום סדנא תהיה 150 ₪
מחכים וסקרנים לקראת המפגש שלנו עם הטבע ועם עצמנו.
טביעת עקבות –מסע לגילוי החותם האישי
איזו מהתכונות שלך תרצי שהכי יזכרו?
כולנו רוצים להרגיש משמעותיים, להשפיע ולהשאיר חותם.
הגילוי של החותם האישי והעיסוק בשאלה איך אני רוצה להשפיע על העולם סביבי מתנהל כמסע המתמשך לאורך כל חיינו. מסע של חקירה עצמית והתפתחות .
אנו מזמינות אתכן.ם בנות ובני תקופת התבונה למפגש סדנה בטבע שבו נעשה עוד צעד במסע ההתפתחות האישית שלנו.
בהנחיית: אסתר מאיר-קעטבי ואירית זנדמן
פעילות יצירתית ומלאת השראה המאפשרת לכל אחד ואחת לבטא את החיבור האישי שלו עם הטבע, באמצעות התבוננות פנימה והחוצה ושימוש בחומרים מהסביבה.
ביער אלונים מוצל, במרחב פתוח ומוגן, ניגע במונחים כמו התחדשות וקמילה, ארעיות, שינויים והאטה. באמצעות מיינדפולנס, יצירה בחומרים מהטבע, כתיבה ושיח.
בהנחיית אורלי עופר
דניאלה גלבוע, מעצבת פנים ומלבישת בתים, תארח אותנו בביתה שבקרית ביאליק למפגש אינטימי וחוויתי בו נבדוק איך ניתן לתת ביטוי לסיפור חיינו בעיצוב הבית שלנו.
נכיר דרכים לעטוף את סיפור החיים שלנו בצבעים ומרקמים המשקפים את המסע האישי.
נצא מאזור הנוחות ונאפשר קשר מחודש עם העבר כדי לעצב את הבית שלנו ולהתאים אותו לצרכים המשתנים עם הזמן.
בהנחיית דניאלה גלבוע
להכיר, להתנסות באופן חווייתי בדרכים שונות שמאפשרות לגלות ולטפח חיים משמעותיים יותר, לחזק את תחושת הסיפוק והתכלית שיש לי בעולם.
בקורס נכיר ונפנים שיטות שונות לגילוי וטיפוח המשמעות שלנו בחיים כמשאב לתפקוד מיטבי, רווחה נפשית ופיסית.
מסגרת הקורס: 4 מפגשים בימי רביעי, 18:00-19:30 החל מ- 15/5, ובימי שני החל מ-20/5
מחיר: 200 ש”ח
מנחה: משה עקרוני – מנחה במכון לתבונה, מנחה סדנאות בתחומי הפסיכולוגיה החיובית ומדעי האושר, מנחה קבוצות תמיכה רגשית לבני משפחה מטפלים, יועץ גרונטולוגי.
להכיר ולחוות תפישות וכלים שבעזרתם תוכלו להשפיע על רמת האושר שתחוו במהלך חייכם.
מיועד לכול גיל ובמיוחד לאלו בשנות חייהם המאוחרות ששאלת רמת ומידת האושר שהם חווים מעסיקה אותם ומאמינים שאף פעם לא מאוחר להיות מאושר.
מנחה: הלל אפרת – מאמן אישי ועסקי, מנחה סדנאות, מגשר, יועץ ארגוני מחבר שותף של הספר מתנות התבונה, מיוזמי ומקימי המכון לתבונה.
בקורס נכיר ונחווה את השופטים הפנימיים כמו פחד, אשמה ובושה. נלמד להתיידד איתם בכלים מעולמות הגוף-נפש-רוח. לקבל, להוקיר ולאהוב את עצמנו. והתרומה של כל זאת לבריאות הגופנית, הקוגנטיבית והרגשית, כולל דמנציה על רקע נפשי.
מסגרת הקורס: 4 מפגשים בימי רביעי 18:00-19:30 19/6, 26/6, 3/7, 10/7
מחיר: 200 ש”ח
מנחים:
אורלי עופר- מנחה במכון לתבונה, מלמדת ומטפלת באמצעות מיינדפולנס, מנחת קבוצות העצמה בשילוב אמנויות ויועצת תעסוקתית.
בעבר עסקתי באריגה ובעיצוב טקסטיל ועד היום אוהבת ליצור ולשזור יחד סיפורי חיים של תקווה וצמיחה.
משה עקרוני: מנחה במכון לתבונה, מנחה סדנאות בתחומי הפסיכולוגיה החיובית ומדעי האושר, מנחה קבוצות תמיכה רגשית לבני משפחה מטפלים, יועץ גרונטולוגי.
שלכם, צוות מכון לתבונה
שימו לב:
במידה ואינכם רואים מייל מאיתנו, נא בצעו חיפוש “מכון לתבונה” (לפעמים המייל נזרק לתיקיות אחרות).
שימו לב:
במידה ואינכם רואים מייל מאיתנו, נא בצעו חיפוש “מכון לתבונה” (לפעמים המייל נזרק לתיקיות אחרות).
שימו לב:
במידה ואינכם רואים מייל מאיתנו, נא בצעו חיפוש “מכון לתבונה” (לפעמים המייל נזרק לתיקיות אחרות).
