ב 7 לאוקטובר היינו קבוצה של 40 בני תקופת התבונה בתחילתו של הטראק בהימליה. עזבנו את העיר והתחלנו בנסיעת ג'יפ מטלטלת לכיוון ההרים. ככל שהיתה לנו קליטה, העדכונים מהארץ הגיעו והציפו אותנו, נפשנו היטלטלה כמו הג'יפ הקופץ על הסלעים. לי היתה תחושה של 'רולטה רוסית', הבנתי שבממדים ובעוצמות של האירוע, זה יפגע בנו, לא ידעתי במי ועד כמה.

הגענו אל תחילת מסלול, החמורים כבר חיכו לנשיאת הציוד שלנו, הנהר געש מתחתינו ובמחזה סוריאליסטי והזוי, מולנו יורדות מן ההר, בשבילים העקלקלים שתי בנות צעירות, על ראשן קשור סל קש ענק ובתוכו סירים רותחים עם ארוחת צהרים עבורנו. לרגע התחושות הקשות שעברו אלינו דרך הטלפונים התערבבו עם ההתרגשות של תחילת המסע, הטבע העוצמתי שהיה סביבנו והדאגה של הנפאלים לשלומנו.

קראנו את תפילת הדרך בקול רועד, בירכנו בדמעות של תקווה ואימה את היקרים לנו בארץ והתחלנו את המסע שלנו לעבר ה Poon Hill. כבר בעצירה הראשונה, המלחמה השיגה אותנו ואבי – חבר מהקבוצה קיבל הודעה שבנו – דרור אלטון, לוחם ימ"מ בעל הותק והניסיון נפל בקרב בכניסה לשדרות. אבי תוך דקות ספורות חזר אל עקבותיו והתחיל את המסע הביתה אל המציאות הקשה והכואבת של האבל והשכול. אנחנו נשארנו בוכים, כאובים, מפוחדים ומאוד מאוד דואגים. רוב הקבוצה קבלה את ההחלטה להמשיך את המסע – היתה תחושה שנצליח להחזיק את הכאב על מה שקורה בארץ ובכל זאת להנות מהחוויה שכה ציפנו לה.

לא תיארנו לעצמנו כמה קשה זה יהיה.

נשארנו בהימליה – המשכנו ללכת, לאט לאט לצעוד בשביל, לאט לאט לצעוד בתהליך ההכרה של מה שקרה במקום בו ליבנו ויקירנו. התנועה בין הפחד, הכאב, סימני השאלה והנפעמות מהנוף וההשגים שלנו אל מול הטבע היתה אזוקה זו בזו. שני כיוונים כל כך מנוגדים שפעמו בנו במשך כל שניים עשר הימים בנפאל.

הלכתי בשבילים והסברתי לעצמי שאלו בדיוק החיים – כוחות של חיות, עוצמות של יופי, טוב וגאונות האדם והטבע  אל מול רוע, כאב, אובדן ושבר בלתי נתפסים.

כשהיינו שם, אמרו לכולנו בשיחות הטלפון – "אתם לא מבינים מה הולך כאן".

מבחינתי, הם צדקו, רק כשחזרתי העצב השתלט והגיע אל כל פינה נשכחת באברי גופי וההכרה במורכבות המצב הלכה והתרחבה. אך יחד עם זאת, התרחב גם הלב על הכוחות שהחברה הפגינה. והפער הזה, הוא כנראה החיים.

אנחנו במכון לתבונה, מתפללים לשלום החיילים, הנעדרים והחטופים, מתפללים לרגע בו הכל יגמר ונחזור לנשום במלוא ריאותינו. ועם החמצן שנשאר לנו, בוחרים להמשיך ולהוביל תהליכים שבהם התבונה וניסיון החיים של הוותיקים הם נכס – דווקא בימים אלו.

בניוזלטר הנוכחי, אנו מנסים לפרט עד כמה שניתן את העשייה שלנו בתקופה זו ומשתפים אתכם בחוויות האישיות שלנו כמתנדבים או כעקורים מביתם. מזמינים אתכם לשוטט בין ההצעות השונות ולבחור היכן ואיך מתאים לכם להתחבר אלינו. 

"החיטה צומחת שוב" – על האבל  והתקווה

רובנו בני תקופת התבונה, ילידי 1955 ומטה, עברנו מקרוב את טראומת מלחמת יום כיפור.

אנחנו הדור שמסתובב כבר 50 שנה בפוסט טראומה אישית ולאומית. כל אחד ואחת והטראומה שלו.

אני איבדתי במלחמה הזו את אהובי, גיורא שוהם, נסיך אמיתי הטוב שבטובים.

כל החלומות, כל ההבטחות, כל העתיד הזוהר, כל הבטחון, כל מה שתכננו, כל מה שאהבנו, כל מה שהאמנו – הכול התרסק. האדמה רעדה וחיי דור שלם הפכו לרסיסים רסיסים שאין עוד מה שיחבר ביניהם. שבר, שאצלי לפחות ואצל עוד המונים לא התאחה מעולם.

אני זוכרת שהרגשתי ש"חושך על פני תהום", כעסתי על השמש הזורחת, כעסתי על הציפורים המצייצות כעסתי על כל מה ששידר "נורמליות". מאז אני אלרגית למונח "שגרת מלחמה". אז הייתי בת 21.

כשפגשתי לראשונה את מילות השיר "החיטה צומחת שוב" שהוא שיר אבל וזיכרון שנכתב בשנת 1974 על ידי דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, בעקבות ההלם והאבל הכבד שאחזו בקיבוץ בית השיטה עם נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום כיפור.

"…זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט

אַךְ הָחִיטָּה צוֹמַחַת שׁוּב"

כעסתי גם על מילותיו, התחושה הייתה שכלום כבר לא יצמח בתוך השבר. אז הייתי בת 21.

שנים אחרי המשכתי בחיי, לא אותו בן אדם, אבל המשכתי. הסתגלתי. גיורא המשיך לחיות בתוכי, הפכתי לאמא, הפכתי לפעילה חברתית, מנסה להוביל תיקונים, הקמתי את נשים עושות שלום…ואפילו נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן.

ועכשיו, אחרי השבת השחורה 7.10.2023, הזוועה גדולה הרבה יותר, התרסקות הבטחון והאמון במנהיגים, במדינה, בצבא עצומה. הרגשה שכל מה שבנינו, כל מה שפעלנו למענו, כל מה שקיווינו התרסק.

אבל היום אני בת 71. יש לי פרספקטיבה, עברתי לא מעט חיים ומלחמות וצברתי ניסיון, וראיתי שרוב האנשים מחלימים מאירועים טראומטיים. אלו החיים, זה כוחם.

בתוך האבל, הכאב והעצב התהומי והזעם והדאגה, בתוך כל זה ולצד כל זה אני מרגישה רצון עז (שלא תמיד מצליח) להרחיב את התודעה שלי ולשאול גם שאלות על ההמשך: איך נממש את צוואתם של אלה שהלכו? איך נהפוך את השבר לתיקון? איך נצמח לחברה טובה יותר…ואז נזכרתי שוב במילות השיר "החיטה צומחת שוב" הטעונות באבל ופריחהוהן נטעו בי תקווה. משהו עוד יצמח, בזכותם, לזכרם, למעננו.

עירית תמיר

הרהורים, מסקנות ולמידות של מפונה ותיק.

בתוך וכחלק מהגל הגדול של פינוי ישובים והתפנות פרטים ולמען הגילוי הנאות אהיה חייב להודות שחווית הפינוי אינה חדשה לי והנה הרשימה:

1948 חיפה. 2006  נתניה. 2023 משמר העמק. השונה הפעם הוא שאם בפעמים הקודמות פוניתי/התפנתי בגפי כעת הצטרפו אלי עוד 3 דורות כשהצעירה מבניהם רק בת 8 חדשים.

קשה להשוות בין אירוע אחד לשני מכיוון שהנסיבות החיצוניות שונות וגם הגיל, הסיטואציה הכללית וההקשר המשפחתי שונים. עם זה מתקיימים בהתנסות ובחוויה כמה קווי דמיון.

חלקם קשים, מכבידים  ואפילו מאיימים כגון:

  • שבר פתאומי של דפוסי החיים הקבועים.
  • צורך להסתגל בין לילה לחדשים.
  • מעבר מעצמאות למידה רבה של תלות ובעיקר תלות ברצון הטוב של אחרים.
  • פגיעה בתחושת הוודאות והבטחון.
  • שבוש מסגרות השייכות הרגילות.
  • תחושת זרות במקום החדש.
  • אבדן, ולו אך זמני, של הבית והבטחון של הבית.
  • אבדן או קושי בקשר עם בני משפחה רחוקים או כאלו שבסכנה.
  • פגישה עם קווי אופי והתנהגות לא חיוביים, שלי או של אחרים.

חלקם יכולים להיות גם מאתגרים וגם מקדמים כגון:

  • חידוש ואף הרחבת מעגל ההיכרויות האנושיות.
  • מפגש עם נופי טבע אחרים/חדשים.
  • התמודדות מוצלחת עם השינויים, שיכולה לתרום לחיזוק תחושת החוסן האישי.
  • קרוב לבבות והדוק קשרים משפחתיים.
  • חידוש וחיזוק האמון בבני האדם.
  • הזדמנות "להסתכל פנימה", ללמוד דברים חדשים על עצמך ולגלות גם חולשות אבל גם כוחות ויכולות שלא היית מודע קודם לכן לקיומם.
  • הזדמנות לסייע לאחרים, המתקשים אולי יותר ממך להסתגל למצב החדש.
  • הזדמנות להכיר מסגרות ודפוסי חיים של אחרים וללמוד מהם….
  • הזדמנות לבחון שגרות, תפישות ודפוסי חיים לחדש ולהתחדש גם כאן.
  • פגישה והתנסות עם קווי אופי והתנהגות חדשים חיוביים וראויים, שלי או של אחרים.

מה אנו יכולים לעשות כדי לעזור לעצמנו
להתמודד בהצלחה עם המשבר והטראומה הכרוכה בו? 

צמצום חשיפה למדיה.

חיזוק וחידוש קשרים בין אישיים.

מגע פיזי, חיבוק וליטוף של ועם קרובים ואהובים.

עזרה לאחרים.

פעילות גופנית.

יצירת שגרת חיים חדשה מותאמת מצב.

הצטרפות ל- או יצירת מסגרות חברתיות הנותנות תחושת שייכות.

עשייה היכולה להיות משמעותית עבורי או עבור אחרים.

לארגן כול מקום בו אתה נמצא כך שתיווצר מידה של תחושת בית.

למידה והכרות עם מודלים להתמודדות עם משברים ושינוים פתאומיים.

הבנה שאנו עוברים כעת תהליך שיש לו התחלה ימשך כמה שימשך אבל בסופו של דבר יסתיים והחיים יחזרו למסלול נורמאלי.

הבנה שפחד, מבוכה, כעס, תסכול ואף רגעים של ייאוש יכולים להיות תגובה נורמאלית בשלבים הראשונים של מצבים קיצוניים.

שמיעת מוזיקה.

יצירה, בכול תחום הרלוונטי לך.

המשך עסוק בתחביב, אם יש כזה.

יציאה לטבע.

אסכם בקצרה שאם אחרים ואני היינו מבקשים ליצור לעצמנו הזדמנות לחוות ולהתנסות בשינויי חיים משמעותיים, סביר שהיינו מעדיפים שיתרחשו על בסיס בחירה ותכנון, ובהקשרים אחרים מאלו העוברים על כולנו כיום. 
אולם גם בתוך "הקשה" הזה נראה שניתן למצוא מידה של "רך", בתוך הנגמר את המתחיל ומתוך הישן את החדש וכמו שנאמר כבר מזמן לעיתים ניתן גם למצוא מתוק בתוך העז.

הלל אפרת

אנחנו מזמינים אתכם להצטרף למפגש השיח הקרוב בזום, ביום ראשון 12/11 בשעה 18:30 "התמודדות עם שינויים בשעת משבר"

התפתחות בעת מלחמה?

אני בן 67 , תושב תל אביב,  נשוי עם 3 בנים ונכד אחד.  אני דור שני להורים ניצולי שואה שחוו את אימת אושוויץ . עד ל 7 באוקטובר לא באמת הבנתי את תחושת  הביעותים שעברו הורי. היום אני חושב שאני מבין קצת יותר. 

הבן הצעיר שלי גויס למילואים מיד כשהאירוע החל לצוות שלו במגלן וכבר בצהריים הצוות הגיע לניר עוז, קצת אחרי שהמרצחים עברו לאתר הבא. הימים הראשונים של המלחמה עברו עלי במצב של הלם משולב בדאגה עמוקה לבן שממשיכה ללוות אותי כבר חודש ימים ויותר.

המכון לתבונה, שאני אחד ממייסדיו, עוסק כידוע בהתפתחות בתקופות החיים המאוחרות והשאלה שקפצה לראשי ביחס לכתבה בניוזלטר שלנו: למי יש ראש להתעסק בכלל בהתפתחות בימים אלו.

אבל כשחשבתי על זה קצת יותר לעומק והסתכלתי על מרכיבי ההתפתחות כמו שאנחנו במכון רואים אותם שהם: שייכות , משמעות ואינדיבידואציה ( מימוש עצמי), הבנתי שגם אם לא נרצה כלל לעסוק בהתפתחות עכשיו, לא ממש נוכל להימלט ממנה.

בתחילת המלחמה, באופן אינסטינקטיבי ואינטואיטיבי, התכנסו כל בני המשפחה הקרובים אצלנו בתל אביב – ביטוי מובהק של שייכות. אבל  ביטוי השייכות לא הסתיים שם. מה שהתעורר בי ואני משוכנע שגם בכל אזרחי המדינה, הוא ביטוי מובהק של תחושת שייכות לעם שלנו בצורה החזקה ביותר.

תחושת השייכות באה לידי ביטוי קודם כל ביגון הקולקטיבי על הפוגרום הנורא שנעשה בנו.  אבל תחושת חוסר האונים, הכעס והיאוש שתקפו אותנו הובילו מהר מאד  לעשייה התנדבותית מדהימה. אני חיפשתי בשביל עצמי את  העשייה  שאיתה  אוכל להרגיש הכי שלם. במילים אחרות עשייה שתהיה לה משמעות בתקופה זו גם בשבילי וגם בשביל אחרים ושתביא לביטוי את תחושת השייכות.

למרות מחלוקת נוקבת ביחס להנהגה של מדינת ישראל עוד לפני המלחמה, התחושה של כל אחד שאני מדבר איתו אומרת: אני מאמין בעם שלנו, באנשים, ברצון הטוב שלהם. מה שמאפשר לי להסתכל על שלטי החוצות שקובעים "ביחד ננצח" לא בציניות אלא מתוך תחושת אמונה בעם שלנו. לדעתי זהו ביטוי מובהק של שייכות. 

גם העשייה ההתנדבותית  בעורף וגם המוטיבציה של החיילים בחזית נובעות מתחושת שייכות עמוקה, למרות המחלוקות, והידיעה שזה הזמן שבו צריך לפעול ולהוציא את המיטב שניתן. איו דבר משמעותי יותר מאשר להגן על הבית.

אחרי שהמלחמה תגמר והענינים ירגעו קצת, ניתן יהיה להסתכל אחורה על התקופה שעברנו להבין איזו התפתחות חווינו, גם במישור האישי וגם במישור הלאומי. 
יואב ברוקנר

תוכנית לשעת חירום עבור  קהילת בני תקופת התבונה

8 מפגשי שיח בזום בחינם, בימים א' ו-ד' 18.30-19.30

אנו חווים כמו כולם את הטראומה האישית והקולקטיבית, הזקוקה הן לעיבוד משותף של האבל והן לגיבוש מסלולי צמיחה מהטראומה והתנדבות, בהתאם לצרכינו  ולמען קהילותינו.

יזמנו מפגשי הזום על מנת לדבר ביחד, בקבוצות קטנות, על כל מה שאנו עוברים ובעיקר על איך ניטיב עם עצמנו ועם סביבתנו.

בינתיים, בארבעת  המפגשים שהתקיימו, נוצרה קהילת תבונה נהדרת וקרובה, שבכל מפגש נוספים עוד ועוד משתתפים. הנושאים שדנו בהם : גוף/נפש, דור מלחמת יום כיפור 73 והטראומה הנוכחית, איך נבנה גשר בין משבר לתקוה, אשמה – ועדת הביקורת העצמית וחבריה.

להלן הנושאים הקרובים עפ"י תאריכים:

12/11 יום ראשון 18:30-19:30 התמודדות עם שינויים בשעת משבר.
15/11 יום רביעי 18:30-19:30 חיבור למשאבים הפנימיים
19/11 יום ראשון 18:30-19:30 ממעגל הדאגה למעגל ההשפעה
בהתאם להתפתחויות נחליט אם להמשיך  עם הקבוצה.

 

מצורף סיכום קצר ממפגש השיח שלנו מתאריך 5/11 בנושא  "בנית גשר בין משבר לתקווה" היה מפגש מרתק וחשוב.

לאור בקשות של אנשים שהחמיצו את המפגש אנחנו שוקלים, במידה ויהיו מספיק מתעניינים, לקיים אותו פעם נוספת.
נשמח לשמוע מכם במייל
(השב למייל זה)

החזקת התקווה בימים קשים

בהנחיית אסתר מאיר-קעטבי, פסיכולוגית, מורה ליוגה ומנחה במכון לתבונה.

האירוע הטראומתי שהחל בשבת השחורה ושממשיך להתגלגל בתוך חיינו באופנים שונים משפיע עלינו בכל רבדי ההוויה שלנו.

האירועים קשים להבנה ועיכול  לכולנו, לא כל שכן עבור מי שחווה מקרוב את הטבח והסדיזם והרוע הצרוף שנעשה ביישובי העוטף.

העובדה שלאכזריות  הזו יש פנים ושמות שחלקם מכרים שלנו או מכרים של מכרים , מקרבת את האימה לכולנו.

האירועים המזוויעים שהתרחשו יצרו אצלינו כפרטים וכקולקטיב טראומה תוך שהם ערערו את האמונות הכי בסיסיות שלנו, הכניסו אותנו להלם ועוררו אצל כולנו תחושות קשות ביותר של אימה, חרדה, כעס, חוסר אונים ועוד…

התגובות לטראומה שונות מאדם לאדם. אופן ההתמודדות איתה ומשך הזמן שלוקח על מנת להחלים ממנה אף הן משתנות. מחקרים מראים שרוב בני האדם שחווים טראומות מצליחים לאחר כחודש להתמודד איתם די טוב גם ללא טיפול.

הייחודיות של הטראומה הנוכחית היא שהיא החלה עם אירוע זוועתי באותה שבת שחורה שהוביל למלחמה שעדיין לא הסתיימה.

מדובר במצב של לחץ מתמשך  ולפיכך קיים סיכון מוגבר להופעת  שחיקה ועימה תשישות גופנית ונפשית.

על מנת להפחית את הסיכון לשחיקה, התבוננו ביחד  כיצד הגוף והנפש, כשהם ניצבים נוכח איום קיומי, הם מגיבים באופן אוטומאטי ונכנסים למודוס הישרדותי, החלק הפרימיטיבי במוח שלנו מתכונן לתגובת חרום קיצונית וכל הרזרבות שלו מגוייסות למלחמה. המוח מפריש הורמונים כגון אדרנלין .הגוף והנפש דרוכים ומכווצים.

הקדשנו כמה דקות לתרגול פיזי. תרגלנו כיצד ניתן לרווח את המקומות המכווצים ולפתוח פתח לא רק כדי להרפות ולהירגע , אלא גם על מנת  לפתוח אפשרות לעבור שינוי טרנספורמטיבי שיאפשר לנו לצאת מהמשבר הזה מחוסנים יותר.
התקווה שלנו היא לזהות ניצנים של אפשרות לצמיחה והתפתחות מתוך הכאוס . לגייס את הטלטלה והסדקים שנוצרו במארג החיים שהטראומה יוצרת כדי  שמתוך הסדקים  האלו יתחיל לנבוט משהו חדש.

הכשרה חדשה של מכון לתבונה

תבונה בעת מלחמה

 קורס להכשרת בני תקופת התבונה ובוגרי החממות  לליווי והעלאת החוסן לפרטים וקהילות

בשיח החירום והמלחמה הנוכחי כמעט ולא נוגעים בקשיי הוותיקים, רבות מדובר על הילדים ועל ההורים והילדים, ומי מטפל בסבים ובסבתות? ואיפה מקומם של הוותיקים החזקים, היכולים בתבונת השבט שלהם להחזיק את הקהילה כולה, אם רק ניתן להם כלים? אפילו בקרבות הנועזים והמרים חלק מהמובילים היו הוותיקים בין אם אלופי מיל. של הצבא ובין אם וותיקי הקיבוצים הגיבורים.

גם הילדים הפגועים עצמם  זקוקים כרגע לסבא וסבתא תומכים, חזקים ונותני תקווה.

תוכנית זו, מיועדת לקהילות של ותיקים אשר חווים שבר, חוסר בטחון, פחדים וקשיים קיומיים אחרים, ולא ברור מתי ישובו לחיי שיגרה.

התוכנית מכשירה אזרחים בתקופת התבונה ובוגרי החממות , לסייע, להנחות ולהעלות את רמת החוסן של ותיקים אחרים מקהילתם וכיוצא מכך, להתחזק בעצמם ולהעלות את רמת החוסן הקהילתי.

תוכנית זו מבוססת על שני עקרונות. הראשון, עיסוק בסיוע לאחר מעלה את רמת החוסן האישי של מעניק הסיוע. והשני, בני תקופות החיים המאוחרות – הוותיקים של הקהילה, הינם אוכלוסייה בעלת משאבי חוסן טבעיים מעצם ניסיון החיים המצטבר ובזכות האיכויות הרגשיות והקוגניטיביות העולות עם הגיל.  

התוכנית מכשירה בעלי רקע ותכונות מתאימים, בהכשרה ממוקדת להענקת סיוע לחבריהם הוותיקים בקהילה  (ואף לקהלים אחרים ) בשעת חרום ושגרת חרום מתמשכת , וללוות את התמיכה שהם מעניקים בהדרכה שוטפת. 

אוכלוסיית בני  התבונה, נמצאה במחקרים כקבוצה בעלת חוסן ומשאבים מנטליים ופיזיים, בזכות לדוגמא;

  • תהליכים פיזיולוגים לצד ניסיון החיים מעניקים להם את היכולת לחוות את המורכבות של המציאות ובמקביל להחזיק בתקווה, בטוב, לראות גם את החוזק ולא להיכנע לפחדים ולקשיים.
  • פרופורציה ופרספקטיבה הן איכויות העולות עם הגיל –הן גם איכויות חשובות להתמודדות עם טראומה או משבר.
  • היכולת המורכבת של המבוגרים גם לשמור על עצמם וגם לראות את האחרים מסביבתם. 

 

התוכנית נבנתה ומועברת על ידי מנחי מכון לתבונה , בשיתוף האשכולות והמועצות המקומיות

הקורסים שלנו
אנחנו מזמינים אתכם להיכנס אל דפי הקורסים באתר ולהרשם כמתעניינים (ללא התחייבות), פתיחת הקורסים מותנה במינימום משתתפים.מספר המקומות מוגבל.

מתוך הכרה במורכבות ימים אלה, אנו מזמינים אתכם למיני קורס בזום בן 4 מפגשים.
בהנחית דפנה שדה טסה, יוזמת ומנחת המסע, אשר תנחה את הקורס בהתנדבות.

דפנה שדה טסה – עובדת סוציאלית, MSW פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות, מומחית בריאות, פסיכואונקולוגית, ריכזה את תוכנית 'להיפרד בשלום', בת.ל.ם, מנחת קבוצות במרכז התמיכה 'חזקים ביחד', מנחה מפגשי 'על החיים ועל המוות'.

קורס על החיים ועל המוות

במפגשים נפגוש את עצמנו בשיח מגוון  במנעד על החיים ועל המוות; שנוכח בימים אלה עבור כל אחד ואחת מאיתנו. המציאות מפגישה אותנו עם רגעי קצה, שעבור מרביתנו, לא חווינו בעוצמות כאלה,
ובתחושת איום כה מוחשית לנו וליקירינו.

במפגשים נבקש לדבר בפתיחות על כמה מהמקומות שיותר קשה לנו איתם. כי כשמדברים על המוות,
אנו מדברים על החיים.

המפגשים יתקיימו בימי שני בין השעות 19:00-20:30, החל מ-27/11

ניתן לדבר עם דפנה, במקרה של התלבטות ביחס להשתתפות. 052-8886958

דמי רצינות: 80ש"ח

מיני קורסים בזום

8 קורסים בני ארבעה מפגשים בזום. 

קורסי זום קצרים ממוקדים בהיבטי התבונה בחירום
להיטיב עם עצמי ועם הסביבה גם בשגרת מלחמה.

סדנאות זום בנות 4 מפגשים
מחיר לקורס: 200 ש"ח

מידע מפורט והרשמת מתעניינים בדף הקורס

בשורות טובות/ רחל נפרסטק

אני מלמדת את עצמי

לבשר לעצמי

כל בקר

בשורות טובות

גם אם לפעמים עלי

להמציא אותן.

מתפללים לשלום החיילים, החטופים, הפצועים, העקורים וכל החברה הישראלית.

עינת וצוות מכון לתבונה

פרטייך התקבלו בהצלחה

שימו לב:

במידה ואינכם רואים מייל מאיתנו, נא בצעו חיפוש "מכון לתבונה" (לפעמים המייל נזרק לתיקיות אחרות).

פרטייך התקבלו בהצלחה

שימו לב:

במידה ואינכם רואים מייל מאיתנו, נא בצעו חיפוש "מכון לתבונה" (לפעמים המייל נזרק לתיקיות אחרות).

פרטייך התקבלו בהצלחה

שימו לב:

במידה ואינכם רואים מייל מאיתנו, נא בצעו חיפוש "מכון לתבונה" (לפעמים המייל נזרק לתיקיות אחרות).