הגענו אל תחילת מסלול, החמורים כבר חיכו לנשיאת הציוד שלנו, הנהר געש מתחתינו ובמחזה סוריאליסטי והזוי, מולנו יורדות מן ההר, בשבילים העקלקלים שתי בנות צעירות, על ראשן קשור סל קש ענק ובתוכו סירים רותחים עם ארוחת צהרים עבורנו. לרגע התחושות הקשות שעברו אלינו דרך הטלפונים התערבבו עם ההתרגשות של תחילת המסע, הטבע העוצמתי שהיה סביבנו והדאגה של הנפאלים לשלומנו.

קראנו את תפילת הדרך בקול רועד, בירכנו בדמעות של תקווה ואימה את היקרים לנו בארץ והתחלנו את המסע שלנו לעבר ה Poon Hill. כבר בעצירה הראשונה, המלחמה השיגה אותנו ואבי – חבר מהקבוצה קיבל הודעה שבנו – דרור אלטון, לוחם ימ"מ בעל הותק והניסיון נפל בקרב בכניסה לשדרות. אבי תוך דקות ספורות חזר אל עקבותיו והתחיל את המסע הביתה אל המציאות הקשה והכואבת של האבל והשכול. אנחנו נשארנו בוכים, כאובים, מפוחדים ומאוד מאוד דואגים. רוב הקבוצה קבלה את ההחלטה להמשיך את המסע – היתה תחושה שנצליח להחזיק את הכאב על מה שקורה בארץ ובכל זאת להנות מהחוויה שכה ציפנו לה.

לא תיארנו לעצמנו כמה קשה זה יהיה.

נשארנו בהימליה – המשכנו ללכת, לאט לאט לצעוד בשביל, לאט לאט לצעוד בתהליך ההכרה של מה שקרה במקום בו ליבנו ויקירנו. התנועה בין הפחד, הכאב, סימני השאלה והנפעמות מהנוף וההשגים שלנו אל מול הטבע היתה אזוקה זו בזו. שני כיוונים כל כך מנוגדים שפעמו בנו במשך כל שניים עשר הימים בנפאל.

הלכתי בשבילים והסברתי לעצמי שאלו בדיוק החיים – כוחות של חיות, עוצמות של יופי, טוב וגאונות האדם והטבע  אל מול רוע, כאב, אובדן ושבר בלתי נתפסים.

כשהיינו שם, אמרו לכולנו בשיחות הטלפון – "אתם לא מבינים מה הולך כאן".

מבחינתי, הם צדקו, רק כשחזרתי העצב השתלט והגיע אל כל פינה נשכחת באברי גופי וההכרה במורכבות המצב הלכה והתרחבה. אך יחד עם זאת, התרחב גם הלב על הכוחות שהחברה הפגינה. והפער הזה, הוא כנראה החיים.

אנחנו במכון לתבונה, מתפללים לשלום החיילים, הנעדרים והחטופים, מתפללים לרגע בו הכל יגמר ונחזור לנשום במלוא ריאותינו. ועם החמצן שנשאר לנו, בוחרים להמשיך ולהוביל תהליכים שבהם התבונה וניסיון החיים של הוותיקים הם נכס – דווקא בימים אלו.

בניוזלטר הנוכחי, אנו מנסים לפרט עד כמה שניתן את העשייה שלנו בתקופה זו ומשתפים אתכם בחוויות האישיות שלנו כמתנדבים או כעקורים מביתם. מזמינים אתכם לשוטט בין ההצעות השונות ולבחור היכן ואיך מתאים לכם להתחבר אלינו.