בתחום היעוץ הארגוני משתמשים לעיתים בלקחים של מה שנקרא “פרדוקס סטוקדייל”. סטוקדייל היה הקצין האמריקני הבכיר יותר ובין המבוגרים ביותר שנפל בשבי הווייטנאמיים וגם היה שבוי במשך אחת התקופות הארוכות.
הפרדוקס מציג את תוצאות המחקר שעשו האמריקנים, לאחר סיום המלחמה לגבי מידת השרידות הכללית של אלו שנפלו בשבי.
אם אפשר היה להניח שאלו שישרדו יותר יהיו הצעירים יותר ושהיו שבויים תקופות קצרות יותר לא נמצא מתאם כזה. הממצאים הראו שדווקא אחוז גבוה מאלו שהיו תקופות ארוכות בשבי ונשבו בגילים מאוחרים יותר שרדו. ההסבר שהמחקר נתן היה כזה:
הצעירים עסקו כול זמן בשאלה מתי ישתחררו ודמיינו תאריכים שונים, בעיקר לקראת אירועים כמו חג המולד, או תקוות לניצחון אמריקני, או לסיום המלחמה. בשל האשליה/תקווה לשחרור קרוב לא הקפידו על שימור ותחזוקה עצמיים מבחינה פיזית, מוראלית ומנטאלית ובכול פעם שהתקווה התנפצה חוו ייאוש אובדן תקווה. בנוסף בגלל הציפייה המתמדת היו גם כול הזמן ברמת מתח גבוהה, יגיע לא יגיע השחרור וכך גם חלו יותר.
המבוגרים לעומתם נקטו בגישה האחרת. הם האמינו ששחרור אכן יגיע מתי שהוא אבל לא ידוע מתי ולכן אין טעם לדמיין תאריכי סיום ומכיוון שהתהליך יכול להמשך השקיעו בינתיים הרבה, ככול שהתנאים אפשרו, בתחזוקה עצמית ואף בהתפתחות אישית. בשל שלוב דפוסים אלו הם חלו פחות, הדרדרו פחות נפשית ופיזית, שרדו וחזרו לחזור לחיים רגילים ואף לתפקידים בכירים עם שחרורם.