שאלות בתבונה

בשנים האחרונות, אנו מרבים לשמוע על המהפכה שצריכה להתקיים  במדינת ישראל ביחס אל הזקנים שביננו; על השינויים החברתיים שעלינו לעבור כחברה על מנת לאפשר לגמלאים להמשיך ולחוש יעילים ושווים, על מיגור העוני, על תוכניות לאומיות לבדידות  ועוד יעדים חוקתיים וחברתיים. לצד הסוגיות החשובות הללו,  אותי מעסיקה שאלת אחריות הפרט.
מהי חובתנו האישית כפרטים אל מול השינויים בתוחלת החיים? מה חשוב שנשמר או נפתח בתוכנו אל מול המציאות שאינה תומכת בתעסוקת מבוגרים? איזו סוג תקשורת בינאישית יש לאמץ בעידן המסכים? אילו תהליכי התפתחות רגשיים וקוגניטיביים חשוב שנחווה אל מול הגוף שנמצא בתהליכי התנוונות או בלי קשר אליו? מה התפקיד המשפחתי שלנו כשאנו בבידוד בגלל משבר הקורונה או שאנו חשים מבודדים בעקבות הסטיגמה: ‘סבתא, מה את מבינה’?

‘תבונה’ לפני ‘זקנה’

בעקבות התארכות תוחלת החיים והעלייה באיכות החיים, אנו, שותפים לתהליך ייחודי ומרגש;  תקופת הזקנה כפי שאנו מכירים אותה, נידחת לשלבי חיים מאוחרים יותר ובמקומה התווספה לציר חיי האדם תקופת חיים חדשה – תקופת התבונה. הכינוי ‘תבונה’ מתבסס על מחקרים הרבים המעידים על האיכויות המחשבתיות והרגשיות המצטברות לנו עם השנים. גם מהות תקופת הזקנה משתנה לנגד ענינו, אנו רואים זקנים בעשור התשיעי והעשירי לחייהם, פעילים, תורמים ונתרמים מהעושר שיש לחברת השפע להציע להם. אך הזקנה, כשלב חיים אחרון, שונה במהותה ובמאפייניה מתקופת התבונה; בזקנה, ההשקעה בהתמודדות עם אובדניים ותהליכי הפרידה לרוב גדולה יותר מאשר בתקופת התבונה, בה יש הזדמנות לסבב חיים נוסף של צמיחה ועשייה משמעותית. המאפיין את בני תקופת התבונה הוא הצורך בהתנסויות חדשות, ברכישת השכלה וידע בהגעה אל אזורים חדשים בעולם ובתוכנו.

הסכנה הראשונה האורבת לבני תקופת התבונה, היא אימוץ הסטיגמות של ‘הזקנה’. סטיגמות המכניסות אותנו לתבנית הרואה את האדם החל מגיל 60 לערך, בתהליך מתמשך של ירידה פיזית, חברתית, תעסוקתית, קוגניטיבית ורגשית.
החברה מצפה מאדם זקן שיעביר את הזמן בין סרטים לבתי קפה,  ייהנה מההטבות של ‘שלישי בשלייקס’ ויהווה כוח עזר וכולבויניק לכל צרכי משפחתו. לעומת זאת, מחקרים מראים שבתקופות חיים מאוחרות הכושר הפסיכולוגי, החברתי ואפילו הקוגניטיבי מתפתח. אנשים מאושרים בעשור השישי והשביעי לחייהם יותר מתקופות חיים קודמות.
עם העלייה בגיל ניכר שיפור ביכולת הוויסות הרגשי שלנו וחל תהליך של איזון רגשי מבורך: ירידה בתכיפות המחשבות השליליות, תדירות רגשות הכעס והמצוקה פוחתת, וכך גם הנטייה לשפוט לשלילה מצבים שונים. אנו נזכרים יותר באירועים חיוביים ופחות בשליליים, מפגינים יחס חיובי יותר לאירועים מהעבר ומטולטלים פחות ממצבים חברתיים או מאירועי דחק. הכושר החברתי הולך ומשתכלל עם הגיל ורבים מדווחים כי דווקא בתקופות חיים מאוחרות הם מדייקים ומרחבים את המעגל החברתי שלהם.
אפילו ההון המיני המושמץ לרעה בכל הבדיחות והסיפורים אינו בהכרח משפיע על ההנאה מחיי המין. יותר ויותר אנו שומעים על מיניות שמשתדרגת בעקבות גמישות מחשבתית, יצירתיות, וקבלה של הגוף המשתנה. אם נקבל את הצפייה החברתית להתנהג כמו הדימוי המקובל בחברה לזקנים, נהפוך מהר יותר לזקנים.

 

לצמוח ממה שנמוג להעצים את מה שאין

אך כל הטוב המתואר כאן אינו מוגש לנו ‘על מגש של כסף’. על האדם להתכוונן ולעמול על כך. כמו בכל תקופת חיים אחרת, גם בתקופת התבונה אנו עומדים בפני אתגרים ומשימות התפתחותיות. כפי שיש פרוטוקולים ומדדים ברורים להתפתחות תקינה של הילד, המתבגר או המבוגר האחראי, ועמידה בהם מזכה אותנו באיכות חיים ומעבר שלֵו ושלם אל שלבי החיים המאוחרים, כך חשוב שנקיים שיח פנימי וחברתי על האתגרים ההתפתחותיים של הפרט בתקופת התבונה ובזקנה; ב’מבט על’ האתגר ההתפתחותי בתקופות חיים מאוחרות הוא לנצל את כל אשר צברנו לטובת השמירה על בריאותנו הפיזית והנפשית. אתגר זה, מלווה אותנו ככל הנראה מראשית הכרתנו ועד סופה. אבל בתקופה שמגיעה אחרי השנים שבהן היינו בשיא תפקודנו, ורגע לפני הזִקנה הגריאטרית, כשגופנו מתחיל לאותת כי “לא לעולם חוסן”, ואנו מתחילים לחוות את הירידה הפיזיולוגית הבלתי נמנעת, האתגר מתעצם.

אז איך עושים זאת? 

בעיקר על ידי פיתוח ערנות לכל אותן סוגיות ומיומנויות אישיותיות התומכות בהתפתחות הרגשית והקוגניטיבית שלנו, במטרה שהן בדרכן הייחודית, מתוך החיבור בין הנפש לגוף, יסייעו לנו לשמר ולתחזק את הגוף. קל לשמור על ערנות שכזאת כשאנו מקפידים להיות מחויבים ללמידה והתחדשות. חשוב להכיר בכך שלמרות שאני ‘בוגרי החיים’, עשיר בניסיון, בתובנות ובידע, על מנת להסתגל לשינויים המתחוללים סביבי ובתוכי, אני בעיקר זקוק ליכולת לשחרר דפוסי מחשבה והתנהגות עתיקי יומין, הכובלים אותי למוכר ולידוע. והדרך הכי קלה לעשות זאת היא על ידי שאלת שאלות – כמה שיותר שאלות;

מעניק לסביבה באמצעות ההכרה ש’עכשיו אני’?

לאורך החיים, ככל שהיינו יותר מסורים לצרכים של האחר, לצורכי העבודה או החברה, נתפסנו כמוערכים וכראויים יותר. בתקופת התבונה והזקנה, האתגר הריגשי והמחשבתי הוא להכיר בכך שהפרדיגמה התהפכה – התנהלות המבוססת על נאמנות לעצמי ולצרכיי, המנותקת עד כמה שאפשר מ”‘מה יגידו”‘ ומ”‘לא נעים לי”‘, היא זאת שתעניק לנו בריאות נפשית ופיזית.
לדוגמה, אם נדע לאזן באופן המדויק לנו, בין עשייה למען המשפחה והקהילה לבין מנוחה (שאינה מלווה בייסורי מצפון), הנתינה שלנו לאחר תהיה מדויקת יותר וראויה יותר. כי זמן איכות עם עצמי, שמוקדש לעיסוק משמעותי, כגון יצירה, קריאה, הליכה או נגינה, מסב לא רק הנאה ואפשרות להתפתחות אישית, אלא גם אפשרות להתרענן נפשית ורגשית, לעכל בנפש תמה את אירועי החיים ולהבחין בין מה שמעצים אותי לבין זה ש”זולל” לי אנרגיה. לאחר הקרבה השקטה אל עצמי, אחזור אל הסביבה סובלני יותר, מוסרי והוגן יותר. עם יותר ביטחון עצמי ויכולת הנהגה. חשוב שנשאל את עצמנו – האם יש בי מספיק לגיטימציה למימוש צרכי האישיים? האם אני יודע להגיד ‘עכשיו אני’?

כ’ראש השבט’ אני מבטא את עצמי?

להיות “ראש השבט” המשפחתי כיום, אין הכוונה להיות “כספומט”, “שירותי כולבויניק” או להתוות דרך על ידי נאומים חוצבי לבבות. תפקיד ראש השבט, כיום גם אינו אומר להיות כמו השבט, אלא להיות ייחודי ונוכח על כל הגוונים השונים שבי– היפים יותר והיפים פחות. דווקא התנהלות משפחתית המבוססת על ערך עצמי ועל נאמנות לעצמי היא זאת שתהווה דוגמה לערכים שאני מאמין בהם, ותקנה למשפחה את הביטחון לו הם זקוקים על מנת להתנהל בעולם בידיעה שהם אינם לבד – שאנחנו נהיה שם ככל יכולתנו על מנת להיטיב עימם. ניהול המשפחה כיום מצריך מאיתנו בעיקר הקשבה עמוקה, אמפתיה, אי שיפוטיות וקבלה, ולצידם ביטחון לבטא את הייחודיות של התפיסות ושל הצרכים שלנו.

כ’ראש השבט’ המשפחתי, מהם תפקידיי מעבר ל ‘כספומט’, ו’שירותי כולבויניק’? האם אני מצליח להתוות דרך? האם אני מבסס את ניהול המשפחה על  הקשבה, אמפתיה, אי שיפוטיות, קבלה? ואם לאו, אז מהם המחירים לכך? האם אני מרשה לעצמי לבטא במסגרת המשפחתית את הייחודיות של התפיסות ושל הצרכים שלי? איך אני נשאר מעורב במסגרת המשפחתית או החברתית אך לאט לאט, אקח על עצמי  פחות ופחות אחריות?  

נוגע בנפשם של הנכדים?

בעידן המסכים, הדיאלוג האידיאלי והאינטימי של פנים מול פנים עם הנכדים (ולעיתים גם עם הילדים) כבר אינו מובן מאליו, עלינו לעמול על מנת לייצרו או למצוא דרכי התקשרות והתקרבות אחרות. חשובה ההבנה שסקרנות כלפי מה שזר ורחוק לי היא הכלי המרכזי להתחבר לנכדים, המשוטטים בעולמות “הזויים” ברשת.
המסך אינו אויב, אלא דווקא אמצעי שדרכו אפשר להתחבר לעולמו של האחר, להרחיב את גבולות הקשר ואת תוכני השיחה. לכל אחד מאיתנו סגנון שימוש אישי במסכים וברשת, והיכרות עם הסגנון ועם תוכנו יכולים ללמד אותי המון על האחר. חשוב שאדע כי אין לי ממה להיפגע כשאני מדברת אל הנכד והוא אינו עונה. הוא אינו עושה לי את זה בכוונה, אני אצטרך להיות מאוד יצירתית ומדויקת על מנת למשוך את תשומת ליבו. וכשהנכד כבר בוגר, תרתק אותו הסבתא שטיפחה את האישיות שלה ושכיף להשמיע לה את דעתו ומעניין לשמוע את עמדתה. שום מאכל או מתנה לא יבססו קשר איכותי לטווח ארוך – רק היכולת שלי לראות את הייחודיות של הנכדים ולקבל גם את המקומות שבהם הם אינם כפי שציפיתי שיהיו, תעשה זאת. חשוב שנשאל את עצמנו האם אנו מצליחים לקיים קשר אינטימי עם הנכדים שלנו? האם אנו משתמשים ביצירתיות על מנת לגעת בנפשם בתקופה בה כל כך קשה לגעת?

הבדידות היא מגדלור עבורי?

המרחב שהעניקה לנו מגפת הקורונה, הוא הזדמנות נהדרת עבורנו לתרגל את חווית הבדידות. שיש לה פוטנציאל להתעצם עם העלייה בגיל. בדידות היא לא קלקול או תקלה. היא חלק ממנעד התחושות הבריאות שלנו. בדיוק כמו כעס, קנאה או עצב. נכון שהיא טומנת בחובה כאב וסכנות רבות, במידה והיא נשארת בתוכנו זמן רב מידי. אך אין זו סיבה, להדירה מחיינו באופן מוחלט. ההפך הוא הנכון. כפי שחשוב שנרשה לעצמנו לחוש בכל שאר הרגשות הקשים איתם אנו נפגשים בנפתולי החיים (עצב, כעס, קנאה, פחד), כך חשוב להכיר ולחוש גם בבדידות. היא רגש המצביע על הצורך הקיומי והבריא שלנו בחיבור אנושי עמוק לאחר. היא כפנס המאיר על מה שמצריך שינוי או עדכון בחיינו. היא כקול הקורא לנו להתעורר ולפעול. היא כשפל המאפשר את הגהות. אם נתן לה לשהות בתוכנו, לא נבהל ממנה או נסתיר אותה, אלא נכיר אותה בדיוק כפי שאנו מכירים את תחושת השייכות או האינטימיות, נוכל להשתחרר ממנה בקלות ובמהירות רבה יותר מאשר אם נכחש לה או נבהל ממנה. האם אני מרשה לבדידות להופיע בחיי לעיתים? האם אני מאפשר לה להיות המגדלור המאותת לי שצרכיי השתנו, שיש לי צורך לדייק את חיי? האם יש בי אומץ לראות כל מפגש אנושי – אקראי או מתוכנן, גדול או קטן – כאפשרות לשלב בחיי אדם אחר שיראה אותי ושאני אראה אותו, שייגע בי ושאני אגע בו?

המשמעות והתשוקה מעניקות לי אנרגיה?

הפילוסוף ניטשה טבע את האמרה הידועה: “מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך”. האתגר שלנו בתקופות חיים מאוחרות הוא להעניק משמעות מצמיחה לעשייה היום-יומית: לדברים הפשוטים כגון עבודות הבית ובישול, לבלוי שעות הפנאי שלי או להתמודדויות קשות ומורכבות כגון מחלות. המשמעות תעניק אנרגיה כדי להתמודד עם אתגרי החיים. בגיל צעיר האנרגיה מגיעה מהמחויבויות החיצוניות – עבודה, ילדים, קהילה ועוד. אולם בגיל מבוגר, כשאדם קם בבוקר ואין לו מחויבויות או תכנונים, הוא עלול להתקשות למצוא משמעות ועניין במציאות סביבו. בשלב זה של החיים, היכולת למצוא משמעות והיכולת לייצר אנרגיה הופכות להיות קריטיות. חשוב לשאול האם אני  משקיע במה שמעניק לי אנרגיה ונמנע מאלו הזוללים לי אותה? האם בבוקר אני חש התלהבות לקראת העשייה המצפה לי בהמשך היום? האם יש בחיי מספיק תשוקה? האם יש משמעות בעיסוקיי? מהו החותם אישי שאני משאיר בסביבתי? והאם ואיך אני צומח ממה שאני לא בוחר לעשות, אלא החיים דורשים ממני?

שאלות כרפואה מונעת

שאלת שאלות אינה אומרת בהכרח ‘חפירה’ המביאה לחוסר שקט ודאגות. מטרתן היא לבחון כיצד אנו צומחים ומדייקים את החיים שלנו בעקבותיהן. לכל השאלות האלו אין ‘תשובות נכונות’ או ‘לא נכונות’. אלו סוגיות שחשוב שנתבונן עליהן, נקיים עליהן שיח אישי וחברתי, ערני ועמוק. חשוב שנתרגל את עצמנו בשאלת שאלות בדיוק כפי שאנו מתרגלים את עצמנו בגמישות וסיבולת לב-ראיה. כי איכות חיים בתקופות חיים מאוחרות אינה רק אחריות חברתית ומדינית, היא בראש ובראשונה מבוססת על מציאת התשובות האישיות לכל הסוגיות הללו.

דווקא הימים האלו, עם ההוראות המוטלות עלינו “מלמעלה” ומשאירות לנו הרבה זמן עם עצמנו, הם הזדמנות נהדרת לשאול את כל השאלות הללו.  כי לרוב המציאות אינה מתגמשת, הגמישות צריכה להיות בתוכנו. חובתנו כפרטים גם בתקופות חיים מאוחרות ללמוד לדייק את עצמנו ולייצר תשובות גמישות אל מול המציאות הקשוחה מידי לעיתים.  תקופת התבונה היא מתנה שקבלנו –  סבב חיים נוסף, בו יש לנו הזדמנות להיות יותר קשובים לעצמנו, להתנסות בתפקידים משפחתיים חדשים, לאמץ חברים חדשים, להרפות ממה שאינו הכרחי, לייצר משמעות נוספת לחיינו, להנות מפרי עמלנו ולחוות תשוקה לחיים ולעצמנו. אז שווה לדאוג לעצמנו, על מנת שכל הטוב יתממש.

פרטייך התקבלו בהצלחה

שימו לב:

במידה ואינכם רואים מייל מאיתנו, נא בצעו חיפוש “מכון לתבונה” (לפעמים המייל נזרק לתיקיות אחרות).