אני מתיישבת לכתוב את המאמר הקטן הזה, נושמת נשימה עמוקה, שמה את המילה שאני כל כך אוהבת על הדף ומבינה שהפעם אני לא בורחת לחלופות, לא שמה שפכטל של מילים מרגיעות. הפעם, אני בוחרת לשים את התשוקה ליצירה, לנכדים, לאוכל, למשמעות, ל… בצד.
להרשות לעצמי ולנו לצלול כמה רגעים לתשוקה למגע, לנגיעה, לתחושת הנשיות או הגבריות, לתחושה של העונג הגופני הטהור.
להרשות לעצמנו לשהות בצרכים האלו גם בגיל 60, 70 80 ומעלה. כן, אלו צרכים טבעיים, בריאים, מיטיבים ומחיים. האם אנחנו מרשים לעצמנו לשמור על התשוקה לתשוקה? התשוקה לחשק למגע ונגיעה? התשוקה למיניות מיטיבה?
אם עד היום שמנו את ערך הגמישות המחשבתית וההסתגלות לשינוים כבסיס של הבריאות הפיזית והנפשית בתקופות חיים מאוחרות. חשוב שנוסיף לראייה הכוללת של תהליכי ההזדקנות המיטבית גם את הרשות לחקירה ושהות בעונג הפיזי שלנו כערך.
התשוקה משלבת בין גורמים רגשיים, קוגניטיביים, מוטיבציוניים ופיזיולוגיים. יש לה ייצוגים במוח. הייצוג המוכר ביותר הוא על ידי הפרשת הורמון הדופמין, המשפיע לטובה על מגוון רחב של פעולות בגוף ובמערכת העצבים המרכזית. אך יותר מהכל, מעורר את האנרגיה שלנו לפעולה ועשייה. הדופמין לא בהכרח גורם לנו הנאה, אבל הוא גורם לנו לרצות, לעלות את המוטיבציה להשיג את מה שאנחנו רוצים. הוא בעצם התשוקה.
התשוקה היא עוררות רגשית, פיזיולוגית, התנהגותית מתוך רצון להרגיש או לגלות דבר מה שאין ברשותי כרגע, אינו מוכר או אינו נודע. לדוגמא, בגד קטן שעוד מסתיר אברי גוף שונים יכול לעיתים לעורר תשוקה יותר מאשר ערום מלא. חוויה שאנו מכירים היטב, שאין בה שינויים או הפתעות, אינה מעוררת או משלהבת, כמו חוויה חדשה. זאת הסיבה שממליצים לנו כל הזמן (את ההמלצה המעצבנת והלא הוגנת לטעמי) לעבוד בחידוש ורענון הקשרים ארוכי הטווח שלנו. דופמין מופרש כשאנו מדמיינים את מה שאנחנו עומדים לגלות או להרגיש כאשר ‘נשיג את המטרה שלנו’ והוא זה שמעורר את כל המערכות לפעולה.
שאלה מעניינת שאעסוק בה במאמרים הבאים – אם דופמין קיים במערכת הגופנית שלנו בעקבות הרצון לחוויה מינית, האם הוא משפיע גם על המוטיבציה שלנו בתחומי חיים אחרים.
בצעירותנו, התשוקה נמצאת ברובנו באופן טבעי מתוך השתוללות של טסטוסטרון, אסטרוגן, ופרוגסטרון (ההורמונים המרכזיים האחראים על עוררות מינית) ויותר מכך מתוך הרצון לחוות את כל מה שעוד לא גיליתי. בבגרותנו עם הירידה בהורמוני התשוקה ובכוח המניע (הדופמין), והמחשבה (המוטעית בבסיסה) שאת הרוב אני כבר מכיר ויודע, או פשוט שבעתי ממיניות או התאכזבתי ממנה, חווית התשוקה הופכת לכמעט בלתי מורגשת.
רגע – זה לא אומר שאין תשוקה בגלאים מאוחרים.
זה רק אומר שהתשוקה אינה מובנת מאליו, שהיא אינה דבר ספונטני שפתאום מופיע, שאנחנו צריכים לעורר אותה באופן אקטיבי. שהיא דורשת מושקעות אישית והדדית. תשוקה היא מיומנות כמו כל מיומנות אחרת שניתן ללמוד ולפתח אותה. בדיוק כמו ללמוד לנגן על פסנתר או ללמוד להכיר תודה.
במאמר זה, אתמקד רק בטיפ אחד לטיפוח התשוקה – חקירת העונג.
אך רגע לפני שאתאר את תהליך חקירת העונג, אדגיש שלפני הכל, באופן אבסורדי, חשוב להבין את ה’אין תשוקה’.
להכיר בגוף שכבר לא מה שהיה, בכוחות שהצטמצמו, בהשפעות האבל על אהוב או האהובה שכבר לא איתנו, באין אונות, ובפנטזיות שהשתנו או התאדו, או בהכרה בכך שאת התחושות הפיזיות המרעידות כל אבר בגופנו וכבר לא נרגיש יותר. רק אחרי שנתאבל בחמלה על כל מה שכבר לא יהיה, נוכל להתפנות ולבנות משהו אחר מותאם יותר ולא בהכרח פחות טוב. הרבה מספרים לי בשקט, שהוא אפילו טוב יותר מבעבר!
עלינו להתפנות לחיפוש הדרך לרקיחת שיקוי חדש לתשוקה. שיקוי המורכב מהחומרים שהחיים עשויים מהם היום; עור פחות מתוח או אפילו מקומט, יובש או אין אונות, עייפות החומר, או כאבי ברכיים או גב, שריטות רגשיות שהבן/בת זוג חרטו בנפשי, או רכות שעוטפת בחמלה וחסד, תרופות שמחלישות או תרופות שמחזקות ומקשות, לפעמים יותר מידי.
אם תחושת הנאה היא משהו שאנו חושבים או מרגישים אותו. תחושת העונג, לעומתה, נובעת מתחושות גופניות. יחד עם זאת, עונג לא מתרחש בגוף, בעור, או במערכת העיכול. העונג מתרחש במוח שלנו.
בעיסוק בעונג לטובת התשוקה המינית אין הכוונה לעיסוק רק בעונג מיני, אלא הרשות לחוות כל עונג באשר הוא. עונג מביס הטעים לחיך, ממגע הרוח על העור החשוף, מקרן שמש שמלטפת, מריח נעים או ליטוף העור.
עונג הוא סוג של עסקת חבילה המחברת בין גירוי לתגובה.
האותות מתקבלים ממערכת החושים שלנו ומגיעים אל המוח שמלא בזיכרונות ומחשבות. מערכת התחושה של המוח בעצם שואלת את עצמה “מה דעתך על האות שקבלת?” ובמוח מתקבלת ההחלטה מה תהיה התגובה לאות.
לדוגמא אם משהו נוגע בנו, כשאנחנו במצב רגוע, בטוח, משוחרר, נינוח, התשובה של המוח תהיה אחת ואם אנחנו בלחץ או בעומס, מול אותה נגיעה, התשובה של הגוף יכולה להיות רתיעה והתכווצות.
הפרשנות של האות תלויה בפרשנות כללית ורב מערכתית המגיעה מהגוף והמוח גם יחד. תחושה של עונג מתחילה במודעות שלנו לתחושת העונג, ברשות שאנו נותנים לעצמנו להתענג. להתמסר להנאה. ביכולת להיות מרוכזת בהנאה ולא לצאת ממנה גם כשעולות מחשבות או הפתעות. בסיס העונג הוא בקבלת עצמי ואהבת עצמי – בידיעה שאני ראוי.ה לעונג. בחברה שלנו, עם המיתוסים עליהם גדלנו, עונג לא היה ערך אליו שאפנו רוב חיינו. רובנו צריכים.ות לתרגל את הרעיון הזה.
עונג בהיבט המיני, משמעותו פיתוח היכולת שלנו לשחק, לחפש, להתנסות בדברים חדשים ולהפוך את המשחק המקדים לדבר עצמו. לעבור מריכוז בתוצאה (יחסי מין או אורגזמה) בשאלה ‘מה עכשיו נעים לי?’, ‘למה הגוף שלי נזקק ברגע זה?’.
האתגר בעונג הוא לא לענג אחרים (בזה התאמנו רוב השנים) האתגר לבני תקופת התבונה הנוכחיים הוא דווקא הרשות לחקור את העונג של עצמי ואם אני בזוגיות, לשתף את הבן.בת זוג בחקירה ולהיות שותף.ה לחקירה של בן.בת הזוג. עונג הוא מרחב אינסופי של אפשרויות שרק מחכות שנגלה אותן, לרוב הדמיון שלנו פשוט עוד לא הגיע אליהם.
עונג מחשבתי או פיזי מביא למצב של עוררות, מעלה את החשק להרגיש עוד עונג וזאת בדיוק התשוקה. התשוקה מתעוררת שאנחנו מרשים לעצמנו להתענג, לשהות בעונג ולרצות עוד ממנו כי יש משהו חדש ואחר שעומד להתגלות.
אחת הדרכים לשמור על הרשות לעונג, ההשקעה בו והתשוקה המרפאה, המחייה והמדבקת (כי אם לנו תהיה תשוקה, נעורר באחרים לידנו השראה), היא פשוט לדבר עליהם עם עצמנו ועם אחרים. לדבר עליהם כמו שאנחנו מרשים לעצמנו לדבר על המרדף הבלתי פוסק לתזונה או פעילות פיסית שתיטיב אתנו. לראות אותם כעוד כלי שיש לנו בדרך לבריאות פיסית ונפשית ואריכות ימים באיכות חיים.
האחריות האישית של כל אחד מאתנו מול עצמו היא לגדל ולטפח את התשוקה. לזרוע אותה בתודעה שלנו כהשקעה בעונג, להנות מהניצנים שלה בכל פעם שהגוף שלנו מתעורר, להמשיך ולשהות בגינה של התחושה המיטיבה ולהרשות לעצמנו להיות סקרנים לאיזה עוד פרי יצמח בגינתנו.