מזהים את הסיפור
מה המשפטים שחוזרים סביבנו? מי אומר אותם? ומתי הם הופכים מאמירה תמימה למגבלה על החיים?
“זה כבר לא בשבילך”למה דווקא “סיפורי סבתא”?
כי מאחורי הבדיחה מסתתרת תרבות שלמה.
השם קליל, אבל השאלה עמוקה: אילו סיפורים החברה מספרת על נשים, על גברים, על סבים וסבתות, על משפחה ועל הזדקנות? ומה קורה כשאנחנו מפסיקים לקבל אותם כאמת מוחלטת?
“נו, עכשיו תיהני מהנכדים”ואם בא לי גם ללמוד, ליצור, להוביל?
“אל תעשי עניין”לפעמים זה בדיוק העניין.
“בגילך כבר יודעים”נכון. וגם עדיין משתנים.
“משפחה זה מעל הכול”ומה איתי בתוך הכול הזה?
הסיפור הוא חומר עבודה
הומור הוא לא קישוט. הוא שער.
בקורס אנחנו משתמשים בהומור כדי לפתוח שיחה על דברים שלפעמים קשה לגעת בהם ישירות: ציפיות משפחתיות, תפקידים שנשארו קטנים מדי, פחד משינוי, בדידות, געגוע, חופש, אשמה, רצון, תשוקה ומשמעות.
דווקא בגלל שהנושא נוגע במקום רגיש, הוא צריך מרחב שיש בו קלילות, רוך, מקצועיות והרבה כבוד לניסיון החיים של המשתתפים.
בקיצור: סיפורי סבתא? כן. אבל הפעם אנחנו כותבים אותם מחדש.