אני מאמין שאיש לא יחלוק על כך שתפיסת המציאות שלנו, כמו למשל תפיסתנו לגבי המותר, האסור, האפשרי, הבלתי אפשרי, הראוי והלא ראוי ומערכת הציפיות שלנו מהסביבה, בשלוב התפיסה העצמית שלנו של יכולתנו כוחנו וכישורינו, משפיעה ומכוונת את התנהגותנו במציאות מסוימת. ז"א מגדירה ומכוונת את גבולות, דפוסי ותחומי ההתנהגות והפעילות שלנו.
כשאנו צעירים, מלאי אנרגיה עם ביטחון עצמי ומעט ניסיון חיים, העולם נראה לנו גדול ופתוח, הכול אפשרי ובאנו לכאן כדי להשאיר חותם. תפיסה זו מגובה ונתמכת גם על ידי התרבות המקובלת "העולם שייך לצעירים", "אתם תתקנו מה שאנו קלקלנו", "אתם תחזירו עטרה ליושנה"…ועל יסודות אלה אנו יוזמים, מעיזים ולוקחים סיכונים. כשאנו מבוגרים, הרבה יותר פוגשת אותנו תערובת של קולות פרטיים וציבוריים כמו: כעת הזמן שלכם לנוח, אתם כבר לא מחוברים, חבל על הכוח שלכם, פנו מקום לצעירים, התפיסות שלכם כבר לא רלוונטיות למציאות…וגם מציאות פיזיולוגית משתנה. פחות אנרגיה, פחות בריאות, זיכרון נחלש, חושים נחלשים.
השלוב בין המסרים התרבותיים המתייחסים לגיל עם השינויים הפיזיולוגיים והשינויים בתפיסת עצמי מכוונים אותנו, ככול שנמשיך להתבגר, לצמצום המגע הפעיל שלנו עם העולם ולהתכנסות לקיום שולי הממוקד בתחזוקה עצמית. נראה שכולנו נסכים שלא ניתן לעצור לגמרי את הזדקנות הפיזית אבל תפיסה אחרת של הגיל ושל עצמנו כמבוגרים יכולה ליצור מציאות חיים אישית וחברתית שאינה ויתור ופרישה אלא חזרה, או המשך שייכות למעגלי העשייה וההשפעה באמצעות עשייה מותאמת גיל , הנשענת ומבטאת את הידע, הניסיון והתבונה שיש לנו כעת..
בהקשר זה, חשוב לזכור גם את השפעת ותפקיד השינויים הטכנולוגיים. אלו ששינו את בסיסי הכוח הרלוונטיים להצלחה מהכוח הפיזי לכוח הידע, הדעת והתבונה. כעת במקום להיות זה שמסתער לכבוש את הגבעה, המבוגר עשיר הניסיון והתבונה יכול לפעול כך שתמצא חלופה לעצם הצורך לכבוש ולהסתער.
מכאן שהכוח והיכולת לעצור את "מעגל הרשע" נמצאת לא מעט בידינו והיא מתחילה בשינוי התודעה העצמית שלנו כמבוגרים, ממשיכה ונתמכת בשינוי תפיסות הסביבה והתרבות, המתייחסות לבני הגילאים הגבוהים ומקומם בחיים.
