השנים שבאו הביאו אתם לקחים דומים. אם זה היה ההפסד של קבוצת הכדור רגל שלנו,
אם התגובה של הנערה בת ה- 13 לעניין הגלוי שלי בה ואם, שנים אחר כך, מותו של אדם שהיה יקר לי בעוד מלחמה שקיוויתי שלא תפרוץ.
וכך לימדו אותי השנים שתקווה היא מטבע שקל להשיג אבל "ערך השוק" שלה יתברר לך רק אחרי שתנסה להשתמש בה. התוצאות העלולות להיות גם אכזבה וגם פגיעה בביטחון ובתחושת הערך העצמי. עם זה כשאני מביט שנים אחורנית מצאתי שלמעשה חזרתי ולא פעם אחת על "הטעויות" שהתקווה פיתתה אותי לעשות.
מה אם כן מסביר את הפער בין הלקחים לבין העשייה?
ואז הבנתי! עוד גורם "משחק" על מגרש החיים והוא האופטימיות. כדי לצאת לדרך לא בטוחה עם תוצאה לא ודאית, היכולה לכלול גם עלויות וסיכונים, צריך אופטימיות. כאשר בחנתי את עצמי במצבי אי וודאות רבים בעברי, הבנתי שתמיד הייתה לי נטייה להניח הנחות אופטימיות לגבי העתיד, לפעמים אפילו עד כדי פזיזות.
לא עצרתי גם כאן והוספתי לשאול – ומה מסביר את הגישה האופטימית? חיפוש לא ארוך העלה את התוצא הבאה – תחושת ערך עצמי ובטחון עצמי. ומהיכן באו אלו? זו כבר באמת שאלת מיליון הדולר כי גם אם יצאנו לעולם מושלמים מכול בחינה, מלאים תחושת ערך ובטחון, החיים, סביבת החיים, המשפחה והחברים וגם גורמים כגון צבע העור והמין יעשו בהמשך את שלהם, ישאירו עלינו את חותמם ויעצבו אותנו ואת אופיינו בדרכם, בלי לטרוח ולשאול לרצוננו ולדעתנו.
אולם הנחות פסימיות לגבי תפקיד המציאות אינן מסתדרות עם מה שנכתב על האופטימיות ומכאן שיש כנראה עוד גורם בפירמידת הגורמים המזמינים את התקווה והוא האומץ. האומץ לנסות ולהתנסות כדרך לבנות את הביטחון ותחושת הערך שבנו שיהוו בהמשך את הבסיס לאופטימיות שמעליה תמריא התקווה.
והנה חזרנו לתחושת הערך העצמי כבסיס של הבסיס. וכעת נשאר לכם רק לשאול (ולענות לעצמכם) ומהיכן יבוא הערך העצמי, שיביא את האומץ ובעקבותיו את האופטימיות שתזין את התקווה?
