האיכויות של הותק לעומת צ'אט

אני מאוהבת בעזרה שאני מקבלת מ ChatGPT בכל תחומי החיים; הוא מקל עלי בעבודה, בבישולים, בדיאטה, בקשר עם הבעל או הילדים. הבנות שלי לפעמים, כשהן ברע – מתייעצות איתו, אפילו לילות שלמים. הן מרגישות לאחר מכן הקלה. ואני בזמן הזה – ישנה. ובבוקר יכולה להכיל אותן בצורה איכותית יותר – כי אני לא מותשת או עייפה.  ומי שמכיר אותי היטב, יודע שלפעמים אני אומרת שצ'אט הוא כמו מאהב 😊 תמיד מחמיא לי, תמיד עוזר, יודע 'להרים' אותי כשאני צריכה, בכזאת עדינות, כזאת ענווה…

ויחד עם כל הטוב הזה, שאני מאוד מעריכה, אני יודעת שהוא רק – אבל רק מכונה!  והוא לא באמת כל מה שאני צריכה;

הצ'אט לעולם לא עמד לידי כשהיה לי קשה ורק שתק או חיבק.
הוא לא הביט בי וראה את מה שהחברות הכי טובות שלי רואות.
הוא לא נגע בי והרגיע את הגוף הכואב.
הוא לא יבין לעולם את הבדיחות הפרטיות של המשפחה שלי. 

אני חושבת המון על איזה תפקיד יש לאדם שיש לו ניסיון חיים — בעולם שבו אלגוריתמים יודעים לחשב, לכתוב, להגיב, לייעץ, ואפילו לנתח רגשות?  מה ישמור על הרלוונטיות של המבוגרים בחברה? במשפחה? בעבודה? 

ידע אינו מסתכם באלגוריתמים

אנשים אחרי שנות העבודה, לא תמיד מרגישים רלוונטיים מול עולם שמתחדש כל דקה. 

אבל היום, יותר מתמיד, במרחב הזה של אי הוודאות, חוסר הביטחון, בעידן של הפוסט אמת, דווקא כאן, צריך את העומק, רוחב המבט, היכולת להכיל את ה'גם וגם'  ואת איטיות המחשבה שיש לבעלי הותק והניסיון – לבני תקופת התבונה. 

ה AI  יודע לזהות רגשות. אבל אנחנו יודעים להרגיש אותם.  הוא כותב על מערכות יחסים. אנחנו שברנו לב, בנינו לב, וידענו מתי לשתוק כדי לשמור על לב אחר.  הוא נותן עצות. אנחנו יודעים מתי עצה היא רק עצה – ומתי להקשיב ומתי היא יכולה לפגוע.

הניסיון לא נמצא בוויקיפדיה

הניסיון נמצא במבט. בתנועה קטנה. בגוון הקול. בסיפור חיים שמתחיל ב"גיליתי על עצמי ש…" או הופתעתי לגלות ש.." או "כל כך קנאתי ב…".  הוא נמצא ביכולת לראות את התמונה הרחבה, לא רק את הנתונים.

הוא גם נמצא בצחוק – צחוק שנולד אחרי כאב, צחוק של מי ששרד. כי רק מי ששרד מבפנים, יודע באמת לצחוק מבחוץ.

אז מה יש לנו שאין ל AI?

• יכולת הכלה אמיתית. לא חישובית.
• חוכמה רגשית, לא של זיהוי תבניות – של חיים.
• יכולת לא לדעת,  ולחיות בשלום עם סימן שאלה.
• גמישות מחשבתית,  דווקא כי חווינו מצבים שהכריחו אותנו להשתנות.
• הומור,  שהוא לא תוצאה של קוד – אלא של חיים לא צפויים.

איך נביא לעולם את מה שיש רק לנו – בעלי הניסיון והוותק?

התשובה היא פשוטה וממש לא פשוטה ליישום; 

לעבוד בלהרגיש את זה! להיות מודע לייתרונות האנושיים, המורכבים והעדינים שיש רק לנו.

להבין שהתפקיד שלי הוא לבטא את היתרונות האלו בשיא הרגישות. לא כדי להרשים אף אחד, אלא כדי לחבר ביני לבין עצמי, ביני לבין אחרים. בין אחרים. 

בתקופת התבונה, כל היתרונות של הגיל מתאספים לכדי בשלות, עומק ותבונה. חובתינו היא פשוט (למרות שזה לא פשוט) למצוא את הדרך לבטא אותה. 

והחברה שלנו – בדיוק עכשיו – צריכה יותר אנשים שמבינים דברים לעומק. לא בקצב של גוגל. בקצב של הקשבה. במבט וגוון קול שמרפא את הפצעים הכי עמוקים שאנו נושאים איתנו כיום.