איך נדע שזאת גוננות יתר?
הגוננות הופכת לבעיה כאשר היא מונעת מאדם אחר לצמוח ולהתמודד עם החיים בעצמו.
הנה כמה סימנים שיעזרו לזהות אם אנו מגוננים יתר על המידה:
- אם אנחנו מתערבים לפני שיש צורך אמיתי
אם אנחנו פועלים לפני שבקשו מאתנו עזרה, או גם בעת שהאחר מנסה לחשוב, או לפעול בכוחות עצמו.
אם אנחנו מסירים מכשולים לפני שהאחר בכלל פוגש אותם.
- אם אנחנו מתקשים ונמנעים מלראות את היקר לנו מתמודד עם קושי
משום שמצב כזה גורם לנו אי נוחות, או אפילו חרדה ואז אנחנו מציעים מיד פתרון, או עזרה כדי לכאורה להקל עליו אבל למעשה כדי להקל על עצמנו. כדי להימנע מזה, חשוב לשאול את עצמנו – האם הקושי שלו באמת מסכן אותו, או שזה פשוט לא נעים לי לראות אותו נאבק? חשוב שנזכור, עזרת יתר משדרת מסר שאנחנו לא מאמינים בך או לא סומכים עליך וכך אנו רק מחלישים במקום לחזק.
- אם אנחנו חוששים שהאחר יכשל יותר ממה שהוא עצמו חושש
אנחנו משליכים עליו את החששות שלנו. אנחנו מדגישים את הסכנות ופחות מדברים על ההזדמנויות.
- אם אנחנו עושים עבור היקר לנו דברים שהוא יכול לעשות בעצמו
מבצעים משימות עבורו. מחליטים מה נכון עבורו. מכוונים אותו למה שאנחנו חושבים שנכון. מתקנים עבורו, על מנת להקל עליו.
אם אנו עושים כך, חשוב שנשאל את עצמנו האם אנחנו מגוננים עליו מתוך חוסר אמון ביכולותיו להתמודד או לצמוח מהקושי. האם יש לנו בכלל אמון ביכולותיו? והאם אנחנו מפרשים את הקשיים שלו כשלב טבעי בהתפתחות? אולי זה בכלל חוסר ביטחון שלנו?
לגדל ולגדול זה גם להאמין
לגדל אדם באמת זה לסמוך עליו ולהאמין בו – שהוא יודע, שהוא יכול, שהוא ימצא את הדרך. גם אם ייפול, או יטעה – הוא ילמד ויתחזק.
- כשאנחנו נותנים למישהו מרחב להתמודד, אנחנו אומרים לו: "אני מאמין בך".
- כשאנחנו פותחים לו הזדמנויות ולא רק מסירים מכשולים, אנחנו אומרים לו: "אתה מסוגל".
- כשאנחנו תומכים בו ולא מחליפים אותו, אנחנו אומרים לו: "אתה ראוי ובנוי להתמודד עם החיים שלך".
איך יודעים אם אנחנו באמת סומכים?
- אם אני חושב שהאדם מולי מסוגל להתמודד עם המציאות – גם בלי שאני אתערב.
- אם אני נותן לו להתמודד באמת, ולא רק מאפשר לו חוויות מוגבלות שאני שולט בהן.
- אם אני באמת נותן אמון בתהליך הגדילה שלו ולא מחפש "לבטח" אותו כל הזמן.
- לפי גודל המרחב שאני מעניק למי שאני רוצה לגדל.
אמון הוא התבלין הקריטי לגדילה. ולכן לפעמים הדרך הנכונה לגדל היא להגיד פחות ולעשות פחות, אבל להיות שם ולתת מרחב אמיתי פיזי ורגשי כאחד.
איך הוא יידע שיש לנו אמון בו ואנו סומכים עליו!?
פשוט להיות שם בשבילו בלי לשפוט ובלי להתערב, אלא אם יש סכנה ממשית, שבגלל גילו או מצבו ברור לנו שלא יוכל לה לבדו.
אז מה עושים אם זיהינו שאנחנו מגוננים הגנת יתר ?
- משחררים בהדרגה – נותנים לו לנסות דברים לבד, גם אם זה לא יהיה מושלם.
- במקום לפעול אוטומטית, שואלים: – "האם אתה רוצה עזרה או רוצה לנסות לבד?"
- נותנים מקום של כבוד לכישלונות ולהשקעה בלמידה כי הם התנאי להצלחה
- מתרגלים אמון – מחזקים את עצמנו באמונה שהאדם מסוגל, גם אם הדרך לא תהיה קלה.
- שואלים את עצמנו האם למעשה אנו "זורקים" עליו את חוסר הביטחון שלנו?
לסיכום:
אם אנחנו מגוננים מתוך חוסר אמון ביכולת של האדם לצמוח, חשוב לזכור שהאמון שלנו בו הוא חלק משמעותי מהצמיחה שלו. לתת לו להתמודד – זה לא להפקיר אותו, אלא דווקא לחזק.
