מה בין א־אינטגרציה, מורכבות רגשית ו'הזדקנות מיטבית'.
עינת פורת עמוס
העלייה בגיל מפתחת בנו יכולת מופלאה לְא־אינטגרציה — היכולת להכיל מורכבות רגשית, אי עקיבות, סתירות ועמימות ללא תחושת לחץ או אי נוחות, להרגיש שלמות ללא הצורך לחבר את כל החלקים שבנו. היכולת לא־אינטגרציה מסייעת לנו לחוות באופן דיאלקטי, בעת ובעונה אחת, רגשות חיוביים ושליליים חזקים, שאינם תלויים אלה באלה, ומגנה עלינו מפני פגיעה בערך העצמי בשל השינויים המאפיינים את תקופת התבונה ואת תקופת הזקנה. בעזרתה, למשל, אנו מתמודדים עם הידרדרות בתפקודי הגוף בלי לאבד את שמחת החיים ואת תחושת החיוניות.
רבים החווים פחד מהתסמינים הפיזיים של הזקנה, מכחישים אותם בתחילה, ואחר כך עושים ככל יכולתם להתעלם מהם. אבל הפחד מהזקנה נמצא שם, בירכתי התודעה, ממתין לרגע של חולשה, כגון קושי בקריאה או קוצר נשימה בעלייה במדרגות, ואז הוא מציף אותנו. הדרך הרצויה להתמודד עם הירידה בתפקוד אינה להסתיר את תוצאות השפעת השחיקה הטבעית מעינינו או מעיני העולם, אלא להקשיב לאותות ולמסרים שהגוף מעביר לנו, ובו בזמן, להיות גאים בעשייה שלנו לאורך השנים ולמצוא תחליפים ראויים לכל מה שפוחת, נחלש או נעלם.
ככל שיכולות אלה מתעצמות, כך גדלות הגמישות והרווחה הנפשית שלנו, ואנחנו מרגישים שמחים ושבעי רצון יותר מחיינו.
לוחם האור יודע שאי אפשר לחיות במצב של רגיעה שלמה.
הוא למד מן הֲקַשַּׁת, שכדי לירות את חציו למרחק, נחוץ לשמור את הקשת מתוחה היטב.
הוא למד מן הכוכבים שרק התפוצצותם הפנימית מאפשרת את זוהרם.
הלוחם שם לב לכך שהסוס שולט בכל שריריו ברגע שהוא מדלג מעל למהמורה.
אולם הלוחם לעולם אינו מבלבל בין מתח לבין עצבנות.
מתוך המדריך ללוחם האור – פאולו קואלו
"המלחמה זהו המבחן העליון לא רק של הכוח, אלא גם של רצון החיים"
דוד בן גוריון בישיבת הפועל הציוני לפני קום המדינה.
