תופעת ההפכים כמו אור וחושך, אהבה ושנאה כאוס וסדר, החיים והמוות, אתגרו תמיד את החשיבה האנושית. גדולי הפילוסופים התגייסו לנסות להסבירם ולנמקם. דר' צבי לניר מצא דרך לשונית טובה לבטא מצב זה וטבע את הביטוי "מתח ניגודי משלים", מכאן שהוא מתייחס אליהם ככאלו שלמרות המתח/הניגוד, המוחלט לכאורה, שביניהם רק שילובם מאפשר ליצור בסופו של דבר את השלם של העולם בכלל, או של עולמות המשנה כמו האור, הרגשות, החיים והסדר.
עבור האדם, החווה את כולם במהלך חייו, ובמיוחד האדם המודע השואל את עצמו למשל למה ניתנו לנו החיים אם בסופו של דבר הם יילקחו מאיתנו בייסורים, ולמה החושך בא כניגוד לאור והשנאה בניגוד לאהבה והרעב בניגוד לשובע ועוד ועוד, יוכל למצוא נחמה בתובנה העמוקה שהניגודים אינם ניגודים אלא תופעה אחת שלמה הנמצאת על רצף שמקצה ועד קצה, אינו אלא שלמות אחת. ויותר מזה. אלו מופעי חיים שאנו, בשלבים שנים ובמצבים שונים של חיינו, זקוקים דווקא לכול אחת מקצותיהם ואיש לא יסכים לוותר לא על האפשרות להיות בקצה זה או באחר, ולעיתים גם באמצע. מכאן שהיכולת לא – אינטגרציה והיכולת לאינטגרציה גם הם למעשה אינם אלא ביטויים של רצף, של שלם, שהוא אחד.
היכולת של אדם לתת מקום ברגשותיו, בתודעתו ובהתנהגותו לשניהם היא ביטוי של בריאות נפשית וחוסן. מסתבר שדווקא האדם המבוגר מחזיק ביכולת טובה יותר להכיל ולהשתמש בשניהם מכיוון שהוא, עם ניסיון החיים העשיר שלו, יכול גם להבין וגם לקבל את קיומן של מורכבויות וסתירות פנימיות, הקיימות בחיים וביקום, וגם לראות תופעות אלו בפרספקטיבה עמוקה ובפרופורציה ראויה ולכן לא להיות מתחת לגל המציאות אלא לרכב עליו בדרך לקיום וחיים ראויים ומאוזנים שיש בהם מקום, שימוש ונוכחות גם לזה וגם לזה.