מכון לתבונהמחשבה קטנה לדרך
מחשבה קטנה לדרך

איך להתמודד עם
'לא רוצה' של הנכדים?

חזרתי אתמול מחופשה משפחתית בירושלים, לצד הבלגן והחום הישראלי – החופשה הפתיעה לטובה והיתה מהנה ומעשירה. ובין צריכת התרבות, השיטוט ברחובות והמסעדות, הבחנתי באינסוף משפחות רב־דוריות שיצאו יחד לחופשה. איזה מנהג חשוב ומרגש.

וכמו תמיד, אני מוצאת כוח לכתוב אחרי שחוויתי חוויה שמהדהדת בי ומעוררת בי מחשבה;

חזרתי אתמול מחופשה משפחתית בירושלים, לצד הבלגן והחום הישראלי – החופשה הפתיעה לטובה והיתה מהנה ומעשירה. ובין צריכת התרבות, השיטוט ברחובות והמסעדות, הבחנתי באינסוף משפחות רב־דוריות שיצאו יחד לחופשה. איזה מנהג חשוב ומרגש.

ומתוך סקרנות מהולה במציצנות בחנתי אותן: ראיתי יד על כתף, חיבוק, כבוד ודאגה. ראיתי סבא שמבקש להסביר על ירושלים, לספר על מלחמה, להעביר הלאה חיים שלמים. אבל ראיתי גם עייפות, תסכול ואכזבה בעיניים של סבא וסבתא. ראיתי את הקושי למשוך את תשומת לב הנוער, ואת הכמיהה לכך שסוף־סוף, כשכולם מתיישבים במסעדה או בחדר האוכל, נהיה באמת יחד - ולא כל אחד בתוך המסך שלו. ראיתי את הרצון להיות חלק משיחה, כשהצעירים משוחחים בשפת הקיצורים והמחשבים המהירה. ראיתי סבתא שמתכננת טיול, ונכדה שמסרבת לצאת מהחדר. הורים שמנסים לתווך - והרבה אהבה שמסתבכת בתוך אכזבה.

בילוי משפחתי אינו מוחק את פער הדורות. לפעמים הוא דווקא מגדיל אותו.

אנחנו מגיעים עם ציפייה שנהיה יחד, נדבר, נטייל וניצור זיכרונות. הנכדים מגיעים עם קצב אחר, תחומי עניין אחרים וצורך גובר בעצמאות. כאשר אנחנו מתעלמים מהפער, נוצר חוזה סמוי: אנחנו נהיה, נתאמץ, אולי גם נשלם, ובטוח נתגמש - והם יתלהבו, ישתפו פעולה ויעריכו.

וכשהחוזה אינו מתקיים, מישהו נמחק.

לפעמים אלה הנכדים, שנדרשים ליהנות ממה שבחרנו עבורם. ולפעמים אלה אנחנו, שמוותרים על הרצונות, הכוחות והגבולות שלנו כדי ש״רק יהיה נעים״.

סבאות וסבתאות משמעותית אינן מנסות להעלים את הפער הבין־דורי, אלא מעניקות לו מילים.

לדבר את האכזבה אין פירושו להטיל אותה על כתפי הנכד או להפוך אותו לאחראי לרגשותינו. אפשר לומר אמת פשוטה ומידתית: רצינו דברים שונים, נוצר בינינו כאב - והקשר עדיין כאן.

קלקולים הם חלק טבעי מכל קשר, ובוודאי מקשר בין־דורי. לפעמים הסיפור שסבא חיכה לספר אינו מעניין את הנכד באותו רגע. לפעמים הנכדה מגיבה בחוסר סבלנות. לפעמים אנחנו נעלבים, מטיפים או אומרים משפט חריף מדי. הנכדים אינם זקוקים לסבים ולסבתות שאינם טועים, אלא למבוגרים שיודעים לתקן: ״נפגעתי והגבתי בכעס. אני רוצה לנסות שוב״.

אפשר לומר: ״לי חשוב לצאת ולראות את העיר, ואני מבינה שאתה זקוק עכשיו לזמן לבד. בוא נחשוב איך נותנים מקום לשנינו״. אפשר להציע פשרה: ״תצטרף אלינו לעשרים דקות, ואחר כך תחזור למלון״. ומותר גם להודות: ״קיוויתי שתבוא איתי, ואני מאוכזבת שלא רצית״.

כך גם עם מסכים. במקום לוותר על הארוחה המשותפת או לפתוח במלחמה, אפשר לומר: ״אני יודעת שהמשחק חשוב לך. לי חשוב שבזמן הארוחה נראה זה את זה. תסיים את השלב, ואז כולנו - גם אני - מניחים את הטלפונים״.

זהו מודלינג לחיים. אנחנו מראים להם שקשר משמעותי אינו קשר שבו כולם חושבים, מרגישים ורוצים אותו דבר. זהו קשר שמסוגל לשאת הבדלים, גבולות, אכזבות וכאב - בלי למחוק את האחר ובלי למחוק את עצמנו. כי ברוב המקרים, אין באמת סנכרון בין הצרכים שלי לשלו.

סבאות או סבתאות נוכחת ומשמעותית, אינה מאבק על תשומת לב. היא יצירת קשר שלנכד כדאי לחזור אליו. היא לא עוד עשייה רועשת ומגרת חושים, היא בעיקר שקטה, עמוקה, נוכחת. היא לא עוד .doing – מזה יש לנכדים שלנו מספיק. היא בעיקר להיות שם נוכחים. להדגים being שקט ומכיל.

הכוח הוא למצוא אילו צרכים רגשיים חסרים לנכד – לא אילו צרכים פיזיים או חומריים. מתנה, כסף או אוכל טעים אינם קונים קשר. והמסך תמיד ינצח אותנו במהירות, בצבע, בגירויים ובכמות המידע. לכן אין טעם להתחרות בו. היתרון של סבים וסבתות נמצא במקום אחר: בחיבוק, בקבלה הלא שיפוטית, בפרספקטיבה, בסיפור, בהומור, ובעיקר בעיקר ביכולת להיות עוגן רגוע ובטוח בתוך עולם רועש.

קשר אינו כפייה או הזמנה - אבל אנחנו הרי רוצים שהספור שלנו ישמע – אבל צריך שמישהו ירצה לשמוע אותו. לפעמים במקום להתחיל ב״כשאני הייתי בגילך״, כדאי לשאול: ״רוצה לשמוע מה קרה לי ממש כאן בירושלים?״ ואם התשובה היא לא — לא להיעלב. הם לפחות היו כנים איתכם.

אהבה ודאגה כוללת תמיד שמירה על גבולות - לפני ״די כבר עם הטלפון״, אפשר להתיישב לרגע ליד הנכד ולשאול: ״מה אתה עושה שם? תראה לי״. לא מפני שוויתרנו על הגבול, אלא מפני שקשר לפני תיקון הופך את הגבול לאנושי יותר. אחר כך אפשר לומר: ״יאללה עוד 3 דקות כולנו מניחים את הטלפונים ואוכלים יחד״ – כן, זה אומר להניח גם את שלנו.

סבאות וסבתאות משמעותית אינה אומרת להיות מפיקי ארועים - לא כל מפגש צריך מילים, תוכן או אטרקציה. אפשר להיות ביחד בשקט, לשאול שאלות קטנות על הכאן ועכשיו ורק לחכות לתשובה. ככה יוצרים עולם שלישי, קצת משלנו וקצת משלהם.

נוכחות משמעותית אינה מחיקה עצמית. מותר לומר: ״אין לי כוח לעוד הליכה״, או ״עכשיו כל אחד יהיה בשלו ואחר כך נחזור להיות יחד״. גבול חם אינו פוגע בקשר; הוא שומר עליו.

צמצמו השקעה בשיאים. וקדמו טקסים - בסופו של דבר, ילדים לא זוכרים כמה השקענו. הם זוכרים איך הרגישו לידנו. דווקא הטקסים הקטנים - בדיחה פרטית, שאלה קבועה בכל מפגש, משחק של עשר דקות או סיפור בתחום מסוים שחוזר בכל שיחה - אומרים להם: יש משהו שקיים רק בינינו.

הטיפים ששמתי כאן אינם רק כלי לניהול חופשה. הם כלים לסבאות וסבתאות משמעותית ומרפאה גם ברגעים הפשוטים והבאנליים של החיים.

* ולא יכולה לסיים את הכתיבה, בלי שאשתף בהתלהבות, שבשניים מהסיורים שלקחנו במוזיאונים הדריכו אותנו בני שבעים פלוס: מלאי ידע, הומור, חכמת חיים ורוחב לב. התענגתי לראות כיצד הם הופכים את התבונה שצברו לאורך חייהם לדבר חי, מסקרן ורלוונטי.

חזרה למחשבה קטנה לדרך