בשנים האחרונות, אנו מבינים שיש חיבור בין העולם הרגשי, המחשבתי והפיזי. החיבור בא לידי ביטוי באינסוף תופעות. במאמר הקטן הזה, אנחנו בוחרים לשים את הזרקור על החיבור בין תחושות של עצב, ירידה בערך עצמי ותחושת הרלוונטיות והמשמעות, התדרדרות רגשית עד כדי דיכאון, לבין ירידה קוגנטיבית.
לעיתים, בתקופת התבונה, החוויה היא שהנפש מבקשת לפרוק את עול נטל החיים וכל תא ותא בגוף מבקש מנוחה והרפיה, והפיתוי "להגיף את התריסים" ולתת לגופנו ונפשנו מנוחה גדול מנשוא לעיתים. "הגפת תריסים" היא "האיום מבית" ברמה המוחשית והמטפורית. זהו תהליך של הסתגרות פיזית, רגשית ולעיתים אף מנטלית. במהלכו אנחנו נוטים לצמצם מאוד את היציאות מהבית ואת המגע עם אחרים, תחילה בעיקר בשעות הערב. אז אנו מתַרצים זאת בטענות הגיוניות, כמו קושי בנהיגת לילה או עייפות. בהמשך מתמעטת התעניינותנו בנעשה בעולם שסביבנו ואחרי כן אף באנשים שפעם היו קרובים לנו.
ככל שנתמיד בהסתגרות זו, כך גם ילכו ויתמעטו ההזדמנויות שיגיעו מבחוץ "לפתוח את התריסים" החברתיים והרגשיים שלנו. ואז יש סכנה שלא נהיה נחוצים עוד בסביבתנו, נאבד את הרלוונטיות שלנו, וההסתגרות תהפוך להרגל. לא די במודעות לכך שאיננו רוצים שכך יתגלגלו הדברים. חשוב שנהיה ערים לשאלה "מה יכול לתמוך בהתמודדותי עם הנטייה להישאר באזור הנוחות בבית, שבעצם אינה מיטיבה עימי?" לעיתים זה יכול להיות חבר קרוב, לעיתים פעולה פשוטה המקילה עלינו לצאת, כמו התכוננות מבעוד מועד כשיש עוד כוח לצאת, או הזמנת כרטיסים מראש. לעיתים כדאי להשתלב במסגרת קבועה מתוך החלטה מודעת או לקבל עלינו מחויבויות הדורשות מאיתנו לצאת מאזור הנוחות, פיזית ונפשית.
איננו ממעיטים בערך המנוחה והנוחות, אבל לעיתים הפיתוי להתמכר לכך גדול מדי, ועלינו להיות מודעים לכך וערוכים לקראתו. חלק מההתפתחות הרגשית בתקופת התבונה הוא למצוא את האיזון בין מנוחה לתנועה, בין הישארות באזור הנוחות לבין המשך הרחבת היכולות של עצמי למרות הכול. לצערנו, אנו פוגשים גם לא מעט בני 60 פלוס המעידים על עצמם בשקט, לאחר שיחה אינטימית, כי הם אינם חשים שהם מרחיבים את הגבולות של עצמם, שהם מקובעים מדי לטעמם ומתקשים להסתגל לשינויים שתקופת החיים החדשה מביאה איתה.
לעיתים קרובות הם מתארים עצב עמוק על כל אשר אבד, עד כדי דיכאון והפרת האיזון הנפשי. שכיחותו של הדיכאון עולה עם העלייה בגיל, והיא מבטאת מחד גיסא צער עמוק וקושי לנוכח המצב הקיים ומאידך גיסא נטילת אחריות אישית על הסבל (אני כל כך חלש שאיני מוצא כוחות להתמודד עם השינוי).
דיכאון הוא מצב בריאותי שבו אדם חש עצבות, חוסר אנרגיה ואבדן עניין בפעילויות שבעבר העניקו לו הנאה.
מחקרים מראים כי יש קשר בין דיכאון לסיכון הגבוה יותר לפתח דמנציה. אין באמת יודעים מה ה'הביצה ומה התרנגולת' כלומר האם הדיכאון נגרם מהשינויים במבנה ובתפקוד המוח (כפי שיש בתהליכי דמנציה למיניהם) או שאותם שינויים מובילים לדיכאון.
לעיתים, דיכאון בקרב אנשים עם דמנציה עשוי להיות קשה יותר לזיהוי, מכיוון שכמה מהתסמינים, כגון קשיים בתקשורת ושינויים בהתנהגות, עשויים להיות דומים. עם זאת, טיפול בדיכאון יכול לשפר משמעותית את איכות החיים של אנשים עם דמנציה, ולכן חשוב לזהות ולטפל בו במהירות האפשרית.
לטובת הרחבת ההבנה ואולי אף קלות האבחון, רכזנו כאן בטבלה את ההבדלים בין דיכאון לדמנציה:
דיכאון
דמנציה
סימפטומים
מצב רוח מדוכא, דיבור שלילי, עייפות, חוסר תיאבון, הפרעות בשינה
קושי עם זיכרון; חוסר התמצאות בזמן, מקום, אנשים; הפרעות בחשיבה ובהבנה
התפרצות
הדרגתי; אבדן מתקדם של תפקוד קוגניטיבי; בלבול מתקדם; אבדן יכולת לבצע פעולות מוכרות
הדרגתי; אבדן מתקדם של תפקוד קוגניטיבי; בלבול מתקדם; אבדן יכולת לבצע פעולות מוכרות
קוגניטיבי
אין אבדן תפקוד אך עשוי להיות אבדן זיכרון קל
אבדן זיכרון קצר, קושי בביצוע משימות, תקשורת. קושי בהתמצאות במקום ואנשים
רגשי
פיזי
אבדן עניין או הנאה; עצב, עצבנות, אשמה חוסר תקווה. עייף ואפאטי
הפרעות תיאבון, שינה, תלונות על מיחושים ללא תגובה לטיפול, נראה עצוב
פסיבי ומסוגר מהסביבה
חסר שקט בעת עימות עם מצבו
נראה אובד ומבולבל, לבוש שאינו מתאים, מוזנח
לעיתים קרובות, כאשר העצב והמצב הדיכאוני מתמשכים לאורך זמן, הנפש העייפה מבקשת לעצמה הקלה, והאדם יוצר פיצול בינו לבין הסיטואציה ("אני בסדר, החברים לעבודה הם שנטשו אותי") או בינו לבין גופו ("אני צעיר, זאת הרגל שלי שחולה"). כל עוד הפיצול הוא מנגנון הגנה יעיל המסייע לאדם לשמור על תפקודו ("למרות העצב או הכאבים אני ממשיך לתפקד"), דיינו. אלא שבמקרים רבים, עם העלייה בגיל והירידה בתפקוד, גדל הפיצול ומשפיע על רבדים ועל חלקים אחרים באישיותו של האדם ואז אנו נתקלים בתופעה נפשית כואבת – דמנציה על רקע נפשי.
בדיכאון אנו חשים עצב עמוק על כל השינויים שאנו חווים, כשהעצב העמוק על מה שקרה לי והטלת האחריות על האחר אינם יעילים עוד, מגיע לרוב השלב שבו קל יותר לזנוח את הערכים ואת דפוסי האופי שליוו אותנו כל החיים ולהיות בהוויה (לא מודעת) של "מה שיוצא אני מרוצה". כלומר, לא לטרוח להיות עצמנו. לאבד את נפשנו.
דמנציה על רקע נפשי מתרחשת כשהאדם מתעלם מחלקים מרכזיים בתוכו או יוצר פיצול בין חלקים שונים בהווייתו. המקור של אותם התעלמות או פיצול הוא חוסר תשומת לב כלפי רבדים וצרכים שונים של העצמי לאורך השנים ואי קבלתם. לנפש קשה מדי להכיל את כל השינויים הממשיים והרוחניים והיא פשוט פורקת עול, וכך האדם מאבד את עצמו לדעת.
לאורך כל החיים שמרה סבתי לעצמה את כל הביקורת שהייתה לה, כי פחדה להיות לא נחמדה. היא ספגה בתוכה את כל תסכוליה והתעלמה מתחושות הבטן שלה. זה היה מנגנון הגנה יעיל ושימושי, עד שבשנותיה האחרונות לא נשארו בה עוד אנרגיות לשמור על האיפוק ועל הנימוס שהפגינה כל חייה. כל רסן הוּתר, היא שחררה מפיה את מה שליבה סגר כל השנים. ולא היו לה שום מעצורים – תלונות, כעס ואפילו קללות: "ראית כמה היא אוכלת?", "היא לא יכולה להשיג חבר יפה יותר?" ו"הבת של השכנה 'קוּרבֶע' וגסה". הקרובים אליה חשבו: "אלוהים, מה נהיה ממנה?" אבל היא מבחינתה, פשוט ביטאה את עצמה.
(עינת)
כשאיננו שולטים במה שיוצא מפינו, זה מבלבל מאוד את הסובבים, מעורר תגובות קשות ומפחיד את האדם עצמו. ההשערה הראשונית של הסביבה, לעיתים קרובות ההשערה היחידה, היא שהחל אצל האדם תהליך דמנטי או שהוא מאבד את שפיותו. להשערה זו מתלוות התייחסויות המקילות בערכם של צורכי האדם ושל מצוקותיו ופוגעות מאוד בערכו העצמי. פגיעה זו בזהות העצמית גוררת אחריה עוד תסכול, וכדור השלג מתגלגל במדרון. ככל שהשנים עוברות, הפיצול הולך ומעמיק. ככל שהסביבה מבולבלת יותר ומפגינה זלזול בדברי האדם, כך ערכו העצמי יורד. ירידה בערך העצמי מובילה לפיצול באישיות ובזהות עד אובדנם הגמור. מצב זה מכונה דמנציה על רקע נפשי. אומנם, כאמור קשה להוכיח באופן מדעי מה בא קודם, הדיכאון על האובדנים או התרוקנות המוח והירידה בתפקודו, אבל אנו יודעים שחלק גדול מהדמנציות בסיס היווצרותן הוא רגשי.
אחרי גיל 90, כשגופה לא יכול עוד להחזיק את שליבה השתוקק לעשות, היא לא יכלה לסבול את חוסר האונים שלה, ואט אט היא 'איבדה את עצמה לדעת'. ההוכחה להיות הדמנציה על רקע רגשי, הייתה נעוצה בימי ראשון. בימי ראשון היא הייתה חדה וצלולה. קמה מוקדם מהרגיל, קראה את העיתון בהונגרית, התעצבנה על דליה איציק והתיישבה לגלגל את הקציצות ולהעבירן לידי המטפלת ששמה אותן במחבת. בצהריים הילדים שלי היו מגיעים. לכבודם היה לה כדאי לאסוף את שפיותה. אני הייתי הולכת ללימודים, ובערב, כשחזרתי, עדכנה אותי מי אכל מה, מי הרביץ למי ומה הם שברו. כיסיתי אותה בנשיקות, אגרתי לתוכי את ריח החיבור בין הצוואר לחזה, מנסה לנצור את תחושת העור המקומט והרך, ורק אז לוקחת את ילדיי חזרה לביתנו, שרחוק ממנה. רגע אחרי, כבכל ערב, הייתה מגיעה אמי, אבל אז היא איבדה את זה שוב, היא צעקה שהיא מאחרת לחתונה של עצמה, חיפשה את אימא שלה, הטיחה האשמות באלה שטיפלו בה יותר מכול ואיימה להתלונן עליהם במשטרה. וכל זאת, עד יום ראשון שבשבוע הבא. אז הייתה מתעוררת ומתכוננת לקבל את ילדיי בהמון אהבה.
(עינת)
