השבוע, הבת שלי חזרה לביקור מולדת קצר. לצד כל הארוחות והבילויים, מתקיימות גם הרבה שיחות משפחתיות. ממרחק, החוויה של הבית וההורים מתבהרת - מתגעגעים לטוב אבל גם רואים את המחירים שמשלמים על השריטות של בני המשפחה האחרים.
הייתה לנו שיחה טובה וכואבת, בהשתתפות 3 דורות על הקו העדין שבין להצמיח ולגדל את האחר לבין להקטין או לרמוס.
המבוגר שבחבורה, כוונתו היתה הכי טובה שאפשר לדמיין והצעירה שבחבורה הרגישה 'שקופה' ו'לא מוערכת'. הרי כשמדובר ביקרים לנו, לכולנו כוונות טובות; רוצים להיטיב, להצמיח, להעניק - לעשות טוב.
ובכל זאת, הרבה פעמים הכוונות לא מתורגמות לאותן התחושות שאנו מייחלים שהאחר יחווה.
והיקר לנו מכל - מרגיש שלא נותנים לו את מה שהוא זקוק על מנת לצמוח.
ובמקביל, כחלק ממרכז הליווי להתחדשות ומשמעות של מכון לתבונה, אני מנחה קורס המתמקד בכלים לתקשורת בין דורית מיטיבה. וגם שם, בכל מפגש אנו פוגשים את הפער המתסכל בין הרצון של המבוגרים במשפחה לתת ולהעניק לצעירים, לבין הרצון והיכולת של הצעירים להשתמש בכך - להנות ממה שלמבוגרים יש להציע להם.
ולא - זה לא בהכרח אחריות הדור הצעיר. האחריות של הדור המבוגר הוא להנגיש את עצמו - להעביר את עמדותיו בלי גוון קול של שיפוטיות או לדעת איך להתחבר גם לאלו שעוטים על עצמם שכבות של הגנה וריחוק על מנת שלא לחוות אינטימיות מאיימת.
השאלה שאנו בוחרים לשים במרכז הניוזלטר הנוכחי היא 'איך מגדלים?' איך אני כ'סבתא' שכביכול לא אמורה לחנך, תורמת לגדילה של הנכד שלי? איך אני מגדלת רעיון לעשייה? איך מגדלים בתוכי רצון, תשוקה או יכולת? איך אני מגדלת את עצמי לתפקיד? איך אני גדלה מאובדן או משבר? איך אני גדלה מלגדל אחרים?
מיומנויות של 'זריעת זרעים של רצון', השקיה וגידול הם תהליך התפתחותי שחשוב שנחווה לאורך כל חיינו. בתקופות חיים מאוחרות, כשמנעד התפקידים שלנו מצטמצם, רצוי שנשאל את עצמנו - מה אנחנו משקים על מנת לגדל? האם ואיך 'תהליכי גידול' ממלאים אותנו באנרגיה?
כי הפעולה של 'גידול' היא 'מכפילת כוח' - מה שאני מגדל - גדל. אבל אני גדל מהאדוות ומתחושת ההצלחה.
וכמו תמיד - מוזמנים לשוטט בין הפעילויות השונות שלנו ולרשום לנו ולעצמכם - מה מעניין מבחינתכם ורלוונטי.
ימים אחרונים לרישום ל'מסע קשר סבתא' - מוזמנים לבוא לגדל יחד אתנו את הקשרים החשובים ביותר בחייכם.
והזמנה להשתתף במסע האהוב שלנו לנפאל - הפעם מותאם לשומרי מסורת, בשיתןף בית חב"ד קטמנדו.
קריאה נעימה
עינת וצוות המכון
איך נדע שזאת גוננות יתר?
הגוננות הופכת לבעיה כאשר היא מונעת מאדם אחר לצמוח ולהתמודד עם החיים בעצמו.
הנה כמה סימנים שיעזרו לזהות אם אנו מגוננים יתר על המידה:
- אם אנחנו מתערבים לפני שיש צורך אמיתי
אם אנחנו פועלים לפני שבקשו מאתנו עזרה, או גם בעת שהאחר מנסה לחשוב, או לפעול בכוחות עצמו.
אם אנחנו מסירים מכשולים לפני שהאחר בכלל פוגש אותם.
- אם אנחנו מתקשים ונמנעים מלראות את היקר לנו מתמודד עם קושי
משום שמצב כזה גורם לנו אי נוחות, או אפילו חרדה ואז אנחנו מציעים מיד פתרון, או עזרה כדי לכאורה להקל עליו אבל למעשה כדי להקל על עצמנו. כדי להימנע מזה, חשוב לשאול את עצמנו - האם הקושי שלו באמת מסכן אותו, או שזה פשוט לא נעים לי לראות אותו נאבק? חשוב שנזכור, עזרת יתר משדרת מסר שאנחנו לא מאמינים בך או לא סומכים עליך וכך אנו רק מחלישים במקום לחזק.
- אם אנחנו חוששים שהאחר יכשל יותר ממה שהוא עצמו חושש
אנחנו משליכים עליו את החששות שלנו. אנחנו מדגישים את הסכנות ופחות מדברים על ההזדמנויות.
- אם אנחנו עושים עבור היקר לנו דברים שהוא יכול לעשות בעצמו
מבצעים משימות עבורו. מחליטים מה נכון עבורו. מכוונים אותו למה שאנחנו חושבים שנכון. מתקנים עבורו, על מנת להקל עליו.
אם אנו עושים כך, חשוב שנשאל את עצמנו האם אנחנו מגוננים עליו מתוך חוסר אמון ביכולותיו להתמודד או לצמוח מהקושי. האם יש לנו בכלל אמון ביכולותיו? והאם אנחנו מפרשים את הקשיים שלו כשלב טבעי בהתפתחות? אולי זה בכלל חוסר ביטחון שלנו?
לגדל ולגדול זה גם להאמין
לגדל אדם באמת זה לסמוך עליו ולהאמין בו – שהוא יודע, שהוא יכול, שהוא ימצא את הדרך. גם אם ייפול, או יטעה – הוא ילמד ויתחזק.
- כשאנחנו נותנים למישהו מרחב להתמודד, אנחנו אומרים לו: "אני מאמין בך".
- כשאנחנו פותחים לו הזדמנויות ולא רק מסירים מכשולים, אנחנו אומרים לו: "אתה מסוגל".
- כשאנחנו תומכים בו ולא מחליפים אותו, אנחנו אומרים לו: "אתה ראוי ובנוי להתמודד עם החיים שלך".
איך יודעים אם אנחנו באמת סומכים?
- אם אני חושב שהאדם מולי מסוגל להתמודד עם המציאות – גם בלי שאני אתערב.
- אם אני נותן לו להתמודד באמת, ולא רק מאפשר לו חוויות מוגבלות שאני שולט בהן.
- אם אני באמת נותן אמון בתהליך הגדילה שלו ולא מחפש "לבטח" אותו כל הזמן.
- לפי גודל המרחב שאני מעניק למי שאני רוצה לגדל.
אמון הוא התבלין הקריטי לגדילה. ולכן לפעמים הדרך הנכונה לגדל היא להגיד פחות ולעשות פחות, אבל להיות שם ולתת מרחב אמיתי פיזי ורגשי כאחד.
איך הוא יידע שיש לנו אמון בו ואנו סומכים עליו!?
פשוט להיות שם בשבילו בלי לשפוט ובלי להתערב, אלא אם יש סכנה ממשית, שבגלל גילו או מצבו ברור לנו שלא יוכל לה לבדו.
אז מה עושים אם זיהינו שאנחנו מגוננים הגנת יתר ?
- משחררים בהדרגה – נותנים לו לנסות דברים לבד, גם אם זה לא יהיה מושלם.
- במקום לפעול אוטומטית, שואלים: – "האם אתה רוצה עזרה או רוצה לנסות לבד?"
- נותנים מקום של כבוד לכישלונות ולהשקעה בלמידה כי הם התנאי להצלחה
- מתרגלים אמון – מחזקים את עצמנו באמונה שהאדם מסוגל, גם אם הדרך לא תהיה קלה.
- שואלים את עצמנו האם למעשה אנו "זורקים" עליו את חוסר הביטחון שלנו?
🌱 לסיכום:
אם אנחנו מגוננים מתוך חוסר אמון ביכולת של האדם לצמוח, חשוב לזכור שהאמון שלנו בו הוא חלק משמעותי מהצמיחה שלו. לתת לו להתמודד – זה לא להפקיר אותו, אלא דווקא לחזק.
כשהחיים נעצרים בגיל 60 – משבר שמוביל לשינוי
כאב חד, פתאומי ובלתי נסבל בצד שמאל של גופי עצר את הדהירה שלי בחיים עמוסים ושם מולי שלט עצור! פריצת דיסק חמורה בעמוד השדרה הצווארי עצרה את חיי במקום, אבל מה שלא ידעתי אז, שזו תהיה דווקא אחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר בחיי.
שלושה חודשים שכבתי בבית עם סבל פיסי מתמשך ותרופות נרקוטיות. במהלכן גם הקריירה שלי קיבלה טלטלה כשמנכ"ל החברה התחלף ומעמדי כחבר הנהלה נלקח ממני, אבא התדרדר עם מחלת האלצהיימר, אמא החלה לאבד את ראייתה ושיפוץ הדירה שלנו הסתבך עקב קבלן רמאי.
כל היסודות של חיי התערערו, ותחושת חוסר האונים הייתה מוחשית מאי פעם.
מהנדס לומד לחבק את הרגש והרוח
מהר מאוד הבנתי שבנוסף לריפוי הפיסי נדרש גם ריפוי רגשי ורוחני. זה היה חידוש עבורי כגבר, מהנדס ומנהל בהייטק אשר עוסק שנים רבות בנושאים שכלתניים ונמדד בפועל על ביצועים. וכך הגעתי לעולמות הפסיכולוגיה החיובית, מדעי האושר והלוגותרפיה.
מהפך! מתלמיד למורה לחיים – לסייע לאחרים לגדול
הבנתי שמשמעות חדשה בחיים שלי היא לגרום לאחרים להתחדש ולהתפתח לחיים טובים יותר עבורם. התחלתי להעביר הלאה את הידע, החווייה והתובנות דרך הנחייה של סדנאות והרצאות בתחומי הרגש והרוח שלמדתי. התגובות היו מדהימות.
לאבד הכל בגיל 65 – מה עושים כשאין דרך חזרה?
"אבא נפטר", הודיע לי הרופא מהמחלקה הסיעודית. היה זה ה-1 במרץ 2020. לא ידעתי אז שזהו רק היום הראשון בשרשרת אירועים שתשנה את חיי. בתוך שלושה שבועות, איבדתי את אבא, פוטרתי ואיבדתי את העבודה בהייטק, איבדתי את אמא שהכרתי כשהחלה אצלה מחלת הדמנציה. העולם נכנס לסגר בגלל מגפת הקורונה ואני מצאתי את עצמי בודד מול שאלה אחת מטלטלת: מה עושים כשכל מה שהכרתי מתפרק?
תחושת האובדן הייתה מוחלטת. למרות שזמן קצר לפני כן הוסמכתי כמאמן לפרישה, מצאתי את עצמי חסר כיוון ותהיתי: מה עכשיו?
כוח הבחירה – להפוך אובדן לשליחות
בתוך תחושת האובדן, הבנתי שיש לי תפקיד. לקחתי על עצמי את האחריות לטיפול באמא בנושאים רפואיים, אדמיניסטרטיביים ורגשיים. עם הזמן, מה שהתחיל אצלי כצורך אישי הפך לשליחות. התחלתי ללמוד ולהתנדב בסיוע לבני משפחה מטפלים במסגרת הארגון Care Givers Israel וגם בהנחיית קבוצות תמיכה רגשית לבני משפחה מטפלים במרכז חוסן משפחתי ברעננה. עם הזמן הצטרפתי לצוות ההנחיה במכון לתבונה, כדי לסייע לאנשים בגילאי 60+ בנושאי משמעות והתפתחות.
לרקוד עם החיים – התמודדות עם אתגרי ההווה
מדי פעם מציף אותי זעם על הממשלה בעקבות מהפיכה משפטית, פילוג בעם, טבח ה 7/10 ונושא החטופים. הרבה כאב, צער, תסכול אך גם רגעי שמחה על חזרתם של חטופים. מצבה של אמא מתדרדר ואני אישית מתמודד עם נושאים רפואיים שלי ושל היקרים לי.
אחת הבחירות המשמעותיות שמסייעת לי בהתמודדות הינה השתתפות בתוכנית של שנתיים להכשרת מנחים לריקוד בשיטת ריו-אביירטו. התחלתי אותה בגיל 69 (דצמבר 2024).
לגדול כמו עובר ברחם
כמו שהעובר גדל ברחם באופן אופטימלי כך גם אני גדל ברחם שלי: ריקוד, חיבור, מתנה.
ריקוד – ריקוד פיסי אך מטאפורית גם תנועה, זרימה, התנסות בנושאים חדשים. עם הרבה אומץ, תשוקה, סקרנות, סבלנות. עם עוצמה פנימית אך גם עדינות ורכות. בחירה ולקיחת אחריות - נמצא על רחבת הריקודים ולא צופה מהמרפסת.
חיבור – חיבור לרגשות שלי וגם חיבור אנושי ונגיעה באחרים עם עיניים טובות. ביטוי של אהבה, אמפטיה וחמלה. בלימודים וביצירה שלי אני מחבר בין גוף, נפש, שכל ורוח. חיבור בין האישי למקצועי. ועבורי חיבור הוא גם חיבוק!
מתנה – מתנה לעצמי ולמה שאני תורם לעולם באמצעות למידה והתחדשות, יצירתיות, ידע וחוויות. העצמת אנשים וסיוע בגילוי וטיפוח המשמעות שלהם בחיים. תמיכה רגשית לזקוקים לכך עם טיפוח תקווה ויצירת השראה.
לסיום אני מביא משוב של אחת המשתתפות שמבטא את הרחם שתיארתי.
"איזו עדינות יש בך, איזו עוצמה.
איזו דרך מפעימה אתה עושה.
אתה "סיפור מרפא" מהלך.
אתה בן אדם כל כך מיוחד,
גאווה למין הגברי,
נחמה עבור הלב הנשי.
מצד אחד יש בך את כל ההעזה הגברית שנדרשת לפרוץ, מצד שני כמה עדינות ויופי.
תודה על הכל !
היית לנו מקור השראה."
...אז משבר הוא קריסה או צמיחה? – הבחירה בידינו
משברים הם חלק בלתי נמנע מהחיים. השאלה היא כיצד נגיב להם. אפשר לשקוע בתחושת אובדן או לבחור בדרך אחרת - בחירה בכוחה של הרוח האנושית להתגבר על משברים, למצוא משמעות גם ברגעים הקשים ולגדול מהם כל פעם מחדש.
אלה בת השנתיים מבזיקה אלי את החיוך כחול העיניים "ההורס" שלה ועושה בדיוק את מה שאני אוסר עליה. אני מזעיף פנים בחוץ אבל נמס מאהבה והערכה מבפנים. אני יודע שהיא עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות - לפתח את אישיותה וכישוריה, כמרכיב הכרחי במסעה הטבעי לגידול ומימוש הפוטנציאל שלה, כי עם כל צעד שהיא עושה היא גדילה.
אירנה בת ה 72 מתעקשת לסחוב את הקניות לבד הביתה ולעלות במדרגות לקומה השלישית. כשהיא נכנסת הדבר השני שהיא עושה זה לשבת ליד המחשב ולהמשיך לקרוא את חומר ההכנה למפגש הבא של הקורס, שרכשה בלא מעט כסף. שלושת הפעולות וההחלטות האלו אינן מובנות מאליהן כי הרי אירנה כבר אינה נמצאת במסלול של גדילה והתפתחות אלא, כפי שמקובל תרבותית להניח, בדיוק ההפך!
מה בעצם קורה פה?
כנראה שאירנה החליטה על מרד! מרד בהנחה החברתית והתרבותית המקובלת שמגיל מסוים – נגיד 60+ גם הטבע מתחיל לפנות נגדנו ו"לקחת" מה שנתן קודם וגם בזה שהיכולת להביא תועלת לעולם ולאדם לכאורה אובדת לנו כעת. למעשה אירנה החליטה להמשיך "לגדול"! ולהטביע חותמה בעולם. זאת אומרת להמשיך לפתח ואף לגוון את הפוטנציאל האישי ופוטנציאל העשייה שלה אבל הפעם לא בצורה "הטבעית" כגון מהציצי למוצץ, מהמוצץ לאכילה בידיים ומשם למזלג ולתעודת הבגרות, אלא בצורה מודעת, מתוכננת, מבוקרת ומגוונת.
למשל את הכושר הגופני תטפח באמצעות העדפת הליכה על נסיעה, עם סיום האתגר שבעבודה תתמודד באמצעות האתגר של תחביב חדש ו/או התנדבות (ולעיתים גם באמצעות הקמת יוזמה כלכלית חדשה שלה). את העדר הצורך ללמוד מקצוע או תפקיד חדש תאזן באמצעות קורסים מרחיבי דעת בתחומים חדשים ומאתגרים. על אובדן מסגרות השייכות, הקשורות בהורות ובפרנסה תענה על ידי הצטרפות למסגרות לפעילות ולעשייה של בני גילה, או על ידי יוזמה אישית להקמת מסגרות כאלו שבהן ימצאו תשובה גם אחרים.
החלטות וצעדים אלו יהוו עבורה אתגר והזדמנות לגדילה חדשה ומחודשת. אך, בכך לא די. היא יודעת שהדוגמה האישית היא תמיד הכלי החינוכי הנכון והאפקטיבי ביותר. כמו כן היא יודעת שהחיים הם זרימה מתמדת, בהתחלה במעלה הנהר ובסוף במורדו, אבל לאופן בו אני "חותר" בזרם משמעות ענק על הסיכוי למצות את מה שהחיים בכלל יכולים להציע ולזמן לנו ולחיות חיים איכותיים וראויים. ולכן היא חושבת לעצמה שגם אם אינה כבר בעמדה של להורות, לאסור, או לכעוס על ילדיה כדרך לחנכם, עדיין עיניהם עליה והאופן בו תתמודד עם שלבי החיים השונים יהווה את המורשת שהיא תשאיר לדורות הבאים של משפחתה. מורשת זו, היא יודעת, חייבת להיות מורשת של גדילה והתפתחות, עם ולמרות ואולי גם בזכות כל האתגרים שהחיים בכלל או הגיל בפרט יזמנו לנו.
שלכם, צוות מכון לתבונה