בימים אלו אני מתוכנתת לתת' "הַרְשָׁאוֹת' לעצמי;
לעבוד - מותר לי.
לקרוא מאמרים על ה 7 לאוקטובר וניתוחי מלחמות – זה תלוי את מי שואלים; הנפש זקוקה לזה בשביל לתחזק את הוודאות ואילו המוח אוסר וכועס, בשביל לשמור על השפיות והנפש.
לשמוע מוזיקה קצבית באימוני הכושר - האשמה מנקרת, אבל האגו משקיט אותה – 'זה לא אני, זאת המאמנת'.
לשבת בבית קפה או מסעדה לבילוי – נראה לי תפל ומיותר.
ולצאת מהבית לטיול שהוא מעבר ל'כושר' אין לי כוחות.
אבל פתאום, אני שומעת ברדיו יותר ויותר ראיונות סרק, בדיחות, תרבות, עיסוק במה שחברה נורמלית מתעסקת איתה. ואני מתכווצת...
איך אפשר להמשיך את החיים כשהם עוד שם? אני מפחדת שנתרגל לכאב הזה, שנחוש שזה נורמלי לשלם את המחירים האלו, על הבחירה לחיות פה. אני מפחדת שאם לא אחזיק בחרדת המוות, הוא יגיע.
במשא ומתן הפנימי שלא נגמר, אני מבינה 'שהיום שאחרי' עוד מאוד מאוד רחוק. אבל בינתיים צריך ליצור מרחב בינים של 'כאן ועכשיו'. מרחב שבו מנעד ההרשאות הפנימיות והחיצוניות קצת יותר רחב. אנחנו צריכים את המרחב הזה בשביל ש'ביום שאחרי' יהיו לנו יותר כוחות ויותר כלים להבנות את החיים שאנחנו חושקים בהם.
התפיסה הרווחת גורסת שלטובת ההחלמה, אנחנו צריכים להכיר בכאב, ל'היות עם הכאב' אפילו להיות לרגע 'הכאב'.
אולי את אותה הרשות, אני – אנחנו צריכים לתת לעצמנו גם כשמדובר ב'שמחה'? להרשות לעצמנו להיות לרגעים להיות גם שמחים. ואולי רק בה. לחזור ולחוש את הלב המתרחב, בלי ייסורי מצפון או אשמה.
בניוזלטר הנוכחי, אנחנו מזמינים אתכם להתאמן במרחב הביניים שיצרנו עבורכם - להתאמן בהחזקת הפחד והכאב שאין לו סוף, ביחד עם חוויות של שמחה ותחושת הוקרה;
כדי לחזק את עצמנו ולתת לנו עוד כלים ודרכים להתמודדות מוצלחת אנו מרחיבים את מגוון הפעילויות שלנו. ולכן החלה ההרשמה ל'מסע מתנות התבונה' הידוע והמוכר שלנו. אנחנו פותחים גם 8 סדנאות זום בעלות סמלית התומכות בעשייה משמעותית. נפתח גם קורס פרונטלי של "מתנות התבונה" בבנימינה. ולאור ההצלחה והביקוש, דפנה שלנו פותחת מחזור שני של 'על החיים ועל המוות' ויוצא מסע של שלושה ימים לים המלח שיתמקד ביכולת שלנו לחיות מתוך ההכרה והנגיעה במוות.
לאן עכשיו? / עינת פורת עמוס
כבר כתבנו בפתיח שאנחנו עדיין לא ב'יום שאחרי', אבל אנחנו כבר שואלים שאלות לגבי איך אנחנו רוצים שהוא יראה מבחינתנו ומה התפקיד שלנו – שלכם ביום הזה.
שלחנו טופס עם שאלות. הקישור מצורף בהמשך ואתם מוזמנים לענות עליו אם לא עשיתם זאת.
שאלנו רק שתי שאלות:
- אילו אפיונים שיש לבני ה 60+, יכולים להוות כיום, נכס אישי וחברתי?
אילו תהליכים חברתיים ייטיבו כיום עם החברה הישראלית ואיך שכבת האוכלוסייה המבוגרת יכולה לתרום להם?
אילו אפיונים שיש לבני ה 60+, יכולים להוות כיום, נכס אישי וחברתי?
⇒אלו המילים שקבלנו בתשובות.
גודל המילים מותאם למספר הפעמים שהופיעו בתשובות שקבלנו בסקר. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני רוצה שאדם שיש לו את כל המאפיינים האלו, יהיה קרוב אלי וידאג לי. ילווה אותי ויתמוך בי לאורך הדרך.
אם הייתם שומעים שיש אדם שאלו היכולות שלו? מה הייתם רוצים שיהיה התפקיד שלו בחיים שלכם.
השאלה השנייה ששאלנו בסקר היתה:
אילו תהליכים חברתיים ייטיבו כיום עם החברה הישראלית ואיך שכבת האוכלוסייה המבוגרת יכולה לתרום להם?
מקצת מהתשובות שקבלנו:
- התייחסות פרספקטיבית לחיים, שפה מרגיעה והבנת האחר.
- העמקת היכרות עם אזרחי ישראל הערבים. יצירת מסגרות לפעילות משותפת אזרחים ותיקים יהודיים וערבים, דתיים וחילוניים.
- התנדבות בבתי ספר יסודי ותיכוניים.
- התנדבות חברתית, פרויקטים קהילתיים בשיתוף המתנסים, תנועות נוער, משהו ארצי.
- להתחיל לחנך החל מגיל צעיר(גני ילדים) ועד בגרות לסובלנות וקבלת השונה - דרך משחקי חברה ומשחקים מובנים.
- יכולת לראות את האחר ולקבל דעות של אחרים השתלבות בקבוצות שיובילו שנוי.
- שכבת גיל זו - לאחר קבלת הכנה מותאמת - יכולה להתפצל לקבוצות עניין ועשייה מתוך בחירת תחום בו יתמקדו בקשר בינאישי בשילוב עם עשייה ממוקדת.
- אפשר לצוות אנשים מהגיל המבוגר שעברו חוויות שיכולות להיטיב את הקשר בעם
- היכולת לקבל ולהכיל את השונה
- כל מה שיתרום לגיבוש ולליכוד. האוכלוסייה המבוגרת יכולה לתפקד כזקני השבט. לתרום מניסיון החיים שלהם וללמד את הצעירים שעורים בסובלנות, אחווה, צדק ואהבת חינם
- לדאוג שכולנו נמשיך הלאה בתרומה ובשמירה של הלכידות וההבנה שלמרות שאנו לא תמיד בעלי אותן דעות אבל כולנו מבינים שעתידנו המשותף והמכבד אחד את השני יהיה נר לרגלינו!
- פיתוח הבנה ואמפטיה ל"גושים" שמולך. צמצום חשיפה למדיה.
- "הקניית חינוך הומניסטי לכל המגזרים (חילוני, דתי, ולכל העדות). חינוך לתרומה לקהילה ולקבלת השונה. סובלנות.
- עידוד לשילוב האוכלוסייה הבוגרת במיזמים בהם ישנה אפשרות לעשייה/פעילות משותפת במגוון גילאים.
- שיעורי חברה בבתי ספר אליהם מוזמנים מבוגרים.
- הידברות מתוך הקשבה / התמקדות בדומה וקבלת השונה
- הסכמה רחבה, השענות על רוב גדול, אפשר לתרום על ידי ייעוץ!
- תהליכי גישור בין קבוצות ומגזרים שונים, עבודה על תהליכי גישור החל מגיל ביה"ס.
- איחוד כוחות ליציאה לתקופה חדשה עם תום הלחימה.
- סולידריות חברתית.
- הידברות והקשבה לאחר.
- ללכד את העם ולשמר ערכים.
- בני 60+ לדעתי חייבים לעזור בכל דרך להביא את התקווה. להראות את הטוב ולהעצים את ההתנדבות הנתינה הגבורה. רובנו נולדו כאן ינקנו את אוויר האדמה הערכים .
- אין לנו ארץ אחרת והפעם זו לא רק סיסמא.
- עצוב לי שמנהיגי העם כל כך מנותקים. יש לנו המון עבודה.
בתחושה שלי, התשובות צועקות לפני הכל תשובה אחת – יש לבני ה 60+ מקום חשוב בהחלמה של החברה הישראלית. התשובות קוראות לדור המבוגר להנחיל ערכים, שיח ותקווה לדור הצעיר או מבקשות ממנו לחבר בין פלגים שונים בחברה.
אנחנו נמשיך לשאול שאלות שיתוו לנו את הדרך.
בינתיים, מזמינים אתכם לענות על השאלות האלו, ואם אתם מעוניינים, להצטרף אלינו לעשייה לקראת היום שאחרי, מוזמנים להשאיר את הפרטים שלכם:
https://forms.gle/ZjadYu3YGcFJLBLSA
תגובתו של הלל - 'זקן השבט' שלנו, לסקר;
אין ספק כי לדור המבוגר יש יכולת משמעותית לתרום לחוסן האישי והלאומי ולהתאוששות הנדרשת במהלך המלחמה ולא פחות מזה בסיומה. אבל אנחנו מחויבים לשאול שאלת המשך - מה הסיכוי שיכולת זו תתממש?
לצערי עומדים בפני היישום שני מכשולים: האחד המורשת התרבותית רבת השנים של החברה, שעדיין מיחסת לאנשים מבוגרים חולשה כללית פיזית ומנטאלית. ייחוס היכולות הנמוכות, עושות אותם בעייני רבים בחברתנו, לא רלוונטיים למילוי משימות משמעותיות. והמכשול השני הוא העובדה שמבוגרים רבים מאמצים, מדעת או שלא מדעת, את ההנחה התרבותית הזו ולא רק שאינם מעיזים להציג עצמם כבעלי יכולת לפעול ולהיות רלוונטיים אלא בוחרים "לשבת בצד" ולא להרגיש כנדחפים ולא רצויים.
אנו מאמינים ששעת חרום זו מציגה הזדמנות חשובה גם לחברה בכלל וגם לדור הוותיק בפרט להיפרד מתפישות תרבותיות ישנות ולעודד את המבוגרים לתפוש את המקום הראוי והנחוץ שלהם בבניין ובקיום חברה בריאה וחסונה, והצעד הראשון לכך, כך אנו מאמינים, צריך להיעשות דווקא על ידי המבוגרים עצמם באמצעות התנדבות, פתוח יוזמות ועשייה בכול התחומים שנפגעו בשל המלחמה וגם בתחומים חדשים שיהוו בסיסי כוח לעתיד.
נעים להכיר - דפנה שדה טסה
על החיים ועל המוות
מאיפה אתחיל את סיפורי? לפני 30 שנה בחרתי כעובדת סוציאלית בבית חולים 'איכילוב' לעסוק בתחום האונקולוגיה. במשך שנים רבות התמקדתי בליווי נשים שחלו בסרטן השד, ובהמשך צללתי לאשפוז יום אונקולוגי, מרחב בו נפגשתי עם הכל, מכל וכל. נוכחתי שלצד פחדי שלי מהמוות, יכלתי לשבת בנוחות לצד מי שפגש והתמודד עם המחלה, לתמוך, ולהיות שם.
לפני כ-15 שנים, ראיתי מודעה על תכנית שהכשירה מטפלים ללוות אנשים במחלה קשה ובסוף החיים, בת.ל.ם. שם התכנית 'להיפרד בשלום' לכד את תשומת לבי, ובהמשך למפגש עם מנהלת אקדמית של התכנית, מצאתי עצמי מרכזת כמה שנים את התכנית! תפקיד ייחודי זה המחיש לי עוד יותר את העדר השיח בנושא המוות בארץ. נושא שמהווה עדין סוג של טאבו, ויוצר קושי להשיח בו בנוחות בחברה המערבית וכאן בסביבתנו. הכשרת מטפלים שילוו אנשים במחלה קשה, לימים תחום שמכונה היום 'ליווי רוחני', היה צעד חשוב לקידום הנושא.
אנו חיים בחברה שבמידה רבה מטפחת את הכחשת המוות. חברה שסוגדת לעלומים נצחיים, לחזות צעירה, להתעלמות ממגבלות הגיל. אנחנו מרחיקים מעלינו את החולים ואת הזקנים. אנחנו מתחמקים מהצורך להיערך לקראת העובדה הוודאית היחידה בחיים שסיומם הוא מוות. ועם זאת, איך נוכל להתעלם מכך שהגוף שלנו הוא בר-חלוף? שהזדקנות, מחלה ומוות הינם בלתי נמנעים, אינם נפרדים מהחיים, ומשמעותם היא עובדת היותנו אנושיים?
בעשור האחרון נפתחו תכניות נוספות לקידום השיח, בהן, 'שנת חיי האחרונה', מבית הפסיכודהרמה, וברוח הבודהיזם. בשונה מתרבות המערב, הגישה הבודהיסטית רואה את המוות כחלק מהחיים, וכך גם השיח והתירגול בנושא.
במקביל בעולם, ב-2011, החל ג'ון אנדרווד את מפגשי קפה מוות הבינלאומי – Death Caffe בביתו בלונדון, בהנחיית אמו הפסיכותרפיסטית. (בעקבות רעיון שיזם ברנרד קרטז משוויץ) . רעיון זה הפך לפופולרי, ומפגשים חד פעמיים התקיימו בבתים, ובבתי קפה. השם 'קפה מוות' ניתן כיון שמקובל להגיש קפה ועוגה במפגש, 'להמתיק את הגלולה המרה'. הם הוציאו מדריך הוראות מובנה, ומפגשים במתכונת זו מתקיימים ב-73 מדינות (גם בארץ), ועד כה התקיימו יותר מ12000 מפגשים! בימי הקורונה עברו למפגשי זום. נושא שחזר ועלה במפגשי תקופה זו, התיחס לסוגיה שאני עשוי למצוא את עצמי במוות שאיני רוצה בו!
פרופ' עמיה ליבליך, פסיכולוגית וסופרת ידועה, שמעה על מפגשי 'קפה מוות', וכמי שהיתה בעשור השמיני לחייה, וחשה בחשיבות הנושא, החלה ב-2016 לקיים בביתה קבוצות בנושא. אולם מתוך הכרה במורכבות הנושא יצרה קבוצה סגורה ל12 מפגשים שתשוחח בנושא. כל מפגש יונחה ע"י אחד המשתתפים. בעקבות קבוצה זו אותה תיעדה והקליטה, כתבה את ספרה 'קפה מוות'. מאז היא ממשיכה לקיים קבוצות אלו.
מתוך ניסיוני הרב בתחום, כולל הנחיית קבוצות שכולים, ועוד, בחרתי לפני כחמש שנים, להנחות קבוצות במודל דומה לזה של פרופ' ליבליך. אולם העדפתי לבחור בשם 'על החיים ועל המוות', מתוך הבנה כי כשמדברים על מוות, מדברים על החיים. מה גם שסברתי כי שם זה עשוי להרתיע פחות את מי שחושש לעסוק בנושא. איסוף המשתתפים נעשה באמצעות פרסום בפייסבוק, ומפה לאוזן.. אחת הקבוצות התקיימה בדיור מוגן עם אנשים בגילאי 80-95, ניסיון שנחווה כמאפשר שיח בנושא שרב הקושי בו. חוויה מיוחדת ומשמעותית. אני רואה בעשיה זו שליחות חשובה.
ומכאן, משאלתי לקיים מסע 'על החיים ועל המוות' בן 3 ימים, שישלב חוויה, התנסות, במרחב של טבע, ויעניק למשתתפים בו הזדמנות אחרת למפגש עם עצמם.
ועד לקיום המסע, ובימי מלחמה מורכבים אלו, אני מקיימת קורס בן 4 מפגשי זום, כשכל מפגש עוסק בנושא רלוונטי, במטרה לגעת, לשתף ולהיפגש עם הסוגיות השונות, היעודי לבני גיל התבונה.
דפנה שדה טסה, עו"ס ופסיכותרפיסטית, MSW, מומחית בריאות, פסיכואונקולוגית, מדריכה, מנחת קבוצות.
