ביום ראשון האחרון, קיימנו מפגש שיח פתוח על הסרט ניאד המוקרן בנטפליקס (Nyad). זהו סרט המספר את סיפורה המרתק של דיאנה ניאד, שחיינית אמריקאית אגדית שהצליחה לגבור על אתגרים גדולים ולשבור שיאים עולמיים. הסרט מתעד את הניסיון של ניאד לשחות מקובה לפלורידה, מרחק של כ-110 מיילים במים פתוחים, בלי כלוב כרישים. המשימה נחשבה לבלתי אפשרית, עד שניאד ביצעה אותה בהצלחה בשנת 2013, בגיל 64.
דיאנה ניאד מוצגת כדמות מורכבת ורבת גוונים, שחייה האישיים והקריירה המקצועית מלאים בעליות ומורדות. לצד הנחישות להגשים חלום, הסרט מעלה בפני הצופה בו את השאלה – היכן עובר הגבול בין הקשבה לגוף לבין התמדה מול אתגרים. גופה של ניאד כמעט קורס וזועק לעזרה, והיא ממשיכה לשחות בים.
אני לא מתילה ספק או מזלזלת ביכולותיה של ניאד ובכוח רצונה. אני רואה את הסרט הזה כהזדמנות לשים רגע זרקור על דילמה איתה רבים מאתנו מתמודדים ביומיום – איפה עובר הגבול בין השאיפה שלנו לחוויות, הישגים, עמידה במטרות שהצבנו לעצמנו או עמידה בציפיות של אחרים מאתנו לבין הקשבה עמוקה לסימנים שהגוף שלנו שולח לנו. אנחנו לא תמיד עוצרים לתמלל את הדילמה הזאת או להקדיש לה זמן למחשבה ובחירה מושכלת.
פרופ' יורם יובל, כותב פוסט מרתק בפייסבוק על החשיבות של המאמץ עד כאב, לטובת שמירה על היכולות הקוגניטיביות שלנו (מוזמנים לקרוא בהמשך). ואנחנו, במכון לתבונה מתעקשים על 'הרחבת גבולות עצמי' ו'אתגר' ו'יציאה מאזור הנוחות' אך באותה נשימה, אנו מתעקשים על ה'קשבה לגוף', 'הרגשת הגוף' ולמידה ממנו. בטיפוס בדיונות במסע 'מתנות התבונה במדבר' ובטיפוס על הרי ההימליה בנפאל אנחנו לומדים לעצור ולהקשיב לקצב הלב, לרגלים ולגב התחתון שאולי מדברים, ורק מתוך אותה הקשבה ומתוך 'סידור הגוף במנח שייטיב איתו, להמשיך וללכת ולהרחיב את היכולות וההישגים שלנו.
ד"ר טל בן שחר, מתראיין לכתבה של אילנה שטוטלנד, ומחבר בין כל הנושאים המוזכרים כאן (כאב, מאמץ, משמעות ופעילות גופנית) אבל מהזווית של 'האושר' - מה עושה אותנו מאושרים?
מי שהחיבור הזה מעניין מבחינתו מוזמן לקרוא. בהמשך את המאמר.
בניוזלטר החודש, אנחנו ממליצים לכם לעצור לרגע וללמוד על החיים דרך הסרטים. בחרנו להמליץ לכם על סדרה וסרט המוקרנים בנטפליקס. במובנים מסוימים הקולנוע הוא הראי של הנפש החברתית, של המציאות המודעת והמוכרת יותר או פחות. גיבורי הסדרות והסרט שבחרנו הם בני 60+ שנונים, מצחיקים, מחדשים, עמוקים, נלחמים על החיים בדרכם העדינה, הצינית או הרגישה. לטעמי אלו סרטי חובה לכל בן 60 ומעלה שרוצה עוד לחיות את החיים.
בנוסף, תמצאו כאן בניוזלטר הזמנה לקורסים שלנו שבזום, לקורס שנפתח עוד רגע במאור (שליד פרדס חנה) וכמובן למסעות הבלתי נשכחים שלנו – 'מסע על החיים ועל המוות' בים המלח, 'מסע מתנות התבונה' בפתחת ניצנה, והמסע להימליה שבנפאל – וההרשמה אליו כבר בעיצומה.
קריאה נעימה וימים עם בשורות טובות.
עינת, בשם כל צוות מכון לתבונה
מתוך דף הפייסבוק של פרופ' יורם יובל
קישור למקור אל תאבדו את זה/ פרופ' יורם ארבל
"אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ", כך אומרים היהודים כל שנה, יותר מאלפיים שנה, בתפילת מוסף של ראש השנה. מאז שהייתי ילד אהבתי את התפילה הזאת, אבל בזמן האחרון היא קיבלה משמעות חדשה: אם אתה רוצה לא לשכוח, אתה חייב להתאמץ. אם אתה רוצה לא ללקות בדמנציה בערוב ימיך, אתה צריך לאתגר את עצמך. אפילו לסבול קצת. ממש כך. זאת לא רק עמדה אידאולוגית, עכשיו זה גם מדע. סבתא האהובה שלי, ד"ר גרטה ליבוביץ לבית וינטר, סיפרה לנכדיה שוב ושוב שלדעתה נפלה אי-הבנה מהותית בעניין הקללה שקילל אלוהים את אדם, כאשר גירש אותו מגן עדן, ואיחל לו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".סבתא אמרה שאנשים חושבים, בטעות, שהקללה היא הצורך לעבוד: "נגמר הפיקניק, ידידי. מעכשיו, אם לא תעבוד קשה ותזיע – לא תאכל". אבל סבתא חשבה שהקללה היא משהו אחר לגמרי: "מעכשיו, ידידי, לא תוכל לחיות בלי עבודה קשה. אתה חייב לעבוד קשה – לא כדי לאכול, אלא כדי להיות אדם." וזה, כך מסתבר, נכון מאוד. אוסף אדיר של מחקרים שנעשו בכלים שונים, והתפרסמו בשנים האחרונות, מביא למסקנה אחת, חותכת וחד-משמעית: נכון להיום, הדרך היעילה ביותר שידועה לנו למנוע את אובדן הזיכרון ואת ההידרדרות הקוגניטיבית שמחכים לרבים מאיתנו בשלהי חייהם, היא להחזיק את עצמנו קצר – לעבוד קשה בתחומים רבים, ולא להפסיק.
חברת השפע המערבית משקרת לנו ומוליכה אותנו שולל כאשר היא לוחשת באוזנינו "למה לכם לעבוד קשה ולהזיע? טייק איט איזי. מגיע לכם. כבר שילמתם את חובכם, ועכשיו הגיע הזמן להירגע ולכייף. אז בואו, אל תהיו פראיירים, תשאירו לנו את הדאגות ואת העבודה הקשה, ותתמסרו לבילויים והנאות." אני לא יכול להגיד את זה יותר בעדינות: זה לא רק מסר שקרי, זה גם מסר קטלני. שומר נפשו יעבוד קשה, יתאמץ מאוד, ידחף את עצמו עד גבולות הסיבולת שלו מבחינה גופנית, שכלית וחברתית, ולא יפסיק עם זה אף פעם.על סמך מה אני אומר את זה? הרי כל אחד מאיתנו מכיר לפחות פרופסור אחד שהיה איש אשכולות, אדם שלמד ועבד קשה כל חייו, ובערוב ימיו לקה בדמנציה. אנחנו יודעים גם שלדמנציות בכלל, ולמחלת אלצהיימר בפרט, יש גורמי סיכון גנטיים שנקבעו לפני שנולדנו, ואנחנו לא יכולים לשנות אותם.
אז הנה התשובה: אין גורם אחד שיכול להסביר או לנבא מי יקבל דמנציה. אבל אנחנו יודעים בוודאות שאפשר למנוע את השקיעה המנטלית ברוב גדול של המקרים. זה לא מדע בדיוני: רוב האנשים יוכלו לעצור את הסחף בתיפקוד המוח שמחכה להם בשלהי חייהם, ואפילו להפוך את עצמם לצעירים יותר מבחינה שכלית, אם יעשו בדיוק ההפך ממה שחברת השפע אומרת להם לעשות: יעבדו קשה, ולא רק בלפתור תשבצי סודוקו.אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו קצר בהרבה תחומים, כדי לתרגל את המוח שלנו ולשמור אותו בכושר.
איך זה קורה? איך אפשר לשמור על נפש צלולה עם מוח שמאבד תאי עצב בלי הפסקה? התשובה היא שהזיכרונות שלנו, כמו כל היכולות הקוגניטיביות שלנו, מקודדים ונשמרים ברשתות מסועפות של תאי עצב שמתקשרים ביניהם בחיבורים מיוחדים - סינאפסות. כאשר תאי עצב מתים, הרשתות הללו מידלדלות, וזה לא טוב.
נכון להיום, כמעט בלתי אפשרי לעצור את מותם של תאי העצב במוחנו. אבל להצמיח קשרים חדשים בין תאי עצב, זה משהו שאנחנו יכולים לעשות תמיד. עם כל דבר חדש שאנחנו לומדים, עם כל התנסות חדשה שיש לנו, ועם כל תירגול נוסף של משהו שאנחנו כבר יודעים, מתחזקות אצלנו סינאפסות קיימות, ומה שאפילו טוב יותר – צומחות אצלנו סינאפסות חדשות. אנחנו יכולים לעשות את זה עד גיל 120. וזה מקנה לנו חוסן – פשוטו כמשמעו – מפני אובדן הרשתות, כאשר חלק מתאי העצב שמשתתפים בהן מתים.
תארו לעצמכם שהמוח שלנו הוא פרדס. הפרדס הזה מזדקן בהדרגה, וחלק מן העצים מתים, אחד פה ואחד שם. כל זמן שהפרדס מוצל, הנפש שלנו צלולה. נכון להיום, אנחנו לא יודעים לעצור את המחלה שהורגת את העצים. ואם הם ימשיכו למות, הפרדס יהפוך בהדרגה לחשוף, והשמש תייבש את הקרקע. אבל אם נגרום לכל עצי הפרדס להצמיח ענפים ועלים חדשים, ואם הקצב שבו צומחים הענפים החדשים יהיה גדול מן הקצב שבו מתים העצים – אז הפרדס שלנו יישאר מוצל תמיד. עם פחות עצים, אבל עם אותו הצל.
טוב, אבל למה לסבול? הסבל כשלעצמו לא מועיל לנו. אבל הסבל מאותת לנו שהגענו לקצה אזור הנוחות שלנו, כלומר, שמה שאנחנו עושים עכשיו -- קשה לנו, ומאתגר את המוח והנפש שלנו. וזה טוב. אם נפסיק ברגע שמתעורר הקושי והכאב הראשון – לעולם לא נגדל ולא נתחזק. ומי שלא מתחזק – נחלש, וההמשך ידוע.
עוד נקודה חשובה: אסור לנו לחכות עד שהפרדס שלנו יהיה חשוף ברובו. כאשר דמנציה כבר פורצת, קשה מאוד לחזור אחורה. הזמן לעבוד קשה הוא עכשיו. כפי שמצאה ליסה פלדמן-בארט במחקר הדמייה מוחית שהתפרסם בשנה שעברה, דווקא חלקי המוח שפועלים כאשר אנחנו מתאמצים עד כדי סבל, הם אלה שמבדילים בין זקנים שמוחם צלול וצעיר, לבין אלה שמתחילים לדעוך.
זה לא אומר שאנחנו צריכים להמשיך לעבוד בעבודה שאנחנו שונאים, או להביא את עצמנו לאפיסת כוחות על בסיס יומיומי. אבל היום, עם התארכות תוחלת החיים, המירוץ לשמירה על המוח והנפש שלנו הפך לריצה למרחקים ארוכים. אז רוצו, אנשים טובים, רוצו ואל תפסיקו. בשורה התחתונה, אנחנו חייבים להבין שהיום כולנו רצים למרחקים ארוכים, ולהתנהג בהתאם. פעילות גופנית מתאימה ומאתגרת, פעילות שכלית מאומצת וממושכת, דיאטה בריאה, ונכונות לעשות, תמיד, גם מה שקשה לנו. אז שלוש ארבע – ולעבודה. דוקטור אלצהיימר בעקבותינו, אבל רובנו הגדול יכולים לנצח אותו בריצה.
מפגשי שיח
על סרטים וסדרות.
הלוואי והיינו יכולים להנגיש לכם את הים ואת אי הדאגה....
אבל להמליץ לכם על פסק זמן איכותי אנחנו בהחלט יכולים;
אינגמר ברגמן כתב על סרטים – "סרטים הם חלום, סרטים הם מוסיקה. שום אמנות אינה מתקבלת בתודעה שלנו בדרך בה הקולנוע עושה את זה, הוא הולך ישירות לרגשות שלנו, עמוק לתוך החדרים החשוכים של הנשמות שלנו."
"לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה..."
אריק איינשטיין ושם טוב לוי
הפעם אנחנו בוחרים להמליץ לכם על פסק זמן איכותי מול המסך. חשוב להדגיש – לא עוד רביצה חסרת כוחות וחשק מתוך אי ברירה, אלא בחירה בלהעניק לעצמכם מתנה; להתכרבל מתחת לשמיכה, עם כוס תה ועוגיות שקדים ולצפות בסרט ובסדרה שלטעמנו הם חובה!! מומלץ לצרף חבר או חברה לשיחת סיכום ועיבוד התובנות והחוויה.
אז על מה אנחנו ממליצים?
למי שעוד לא ראה, ולמי שמוכן לראות אותם עוד פעם ולהקשיב שוב ושוב לאמירות מעוררת המחשבה, לרגעי החסד העמוקים של החיים והחמלה. אנחנו ממליצים על הסדרה 'שיטת קומינסקי' ועל הסרט 'איש ואישה בלילה'. את שניהם אפשר למצוא בנטפליקס ואולי בערוצים נוספים – המאמץ של החיפוש לגמרי שווה!!!
https://www.youtube.com/watch?v=ZN48zYqiFjsשיטת קומינסקי (The Kominsky Method)
סדרה של 3 עונות דרמה קומית המתמקדת בסנדי קומינסקי, שחקן ומורה למשחק בשנותיו המאוחרות, ובחברו הטוב, נורמן. הסדרה עוקבת אחר התמודדויותיהם עם הזדקנות, אובדנים אישיים והמשך התפתחות אישית ומקצועית בשלב מאוחר יותר בחיים. סנדי ונורמן שמים בכנות כואבת ומצחיקה בו זמנית את כל מה שהגיל מביא עימו. ההמלצה שלנו היא לצפות בסידרה עם אדם קרוב ועם השלט ביד. בכל פעם שהבטן מפרפרת כי נאמר משהו שנוגע בך, לעצור, להעביר אחורה, לשמוע עוד פעם ולבדוק מה שם נגע בנו ואיך זה אצלנו.
איש ואישה בלילה (Our Souls at Night)
דרמה רומנטית משנת 2017 בבימויו של ריטש בטרא, עם רוברט רדפורד וג'יין פונדה בתפקידים ראשיים. התסריט מבוסס על רב המכר של קנת הארוף. לואיס ווטרס (רוברט רדפורד) הוא גמלאי אלמן בודד שגר בעיירה קטנה בקולורדו. את הבקרים שלו הוא מבלה עם חברים הגמלאים ב"פרלמנט" בבית הקפה השכונתי ובבית הוא פותר תשבצים ובוהה בטלוויזיה. יום אחד נוקשת על דלתו אדי מור (ג'יין פונדה) גם היא אלמנה שמכירה את לואיס כשהיה מורה של בנה ג'ין. היא אומרת לו שהיא בודדה ומבקשת ממנו שיגיע בלילות לישון אתה, ללא סקס, רק כדי שתישן יותר טוב. האומץ, הכנות, החיים במורכבותם המתגלים בעדינות בסרט מעוררים מחשבה ומזמינים אותנו לבחון את מי היינו רוצים לקרב אלינו, מתי ואיך?
בחודש מרץ, נזמין אתכם למפגש שיח בזום על 'איש ואישה בלילה' ובאפריל נפגש לשוחח על 'שיטת קומינסקי'.
מוזמנים לצפות בסרטים ולהצטרף אלינו למפגשי שיח מלאים בחוויות ומחשבות.
אז קחו פסק זמן, תנו לראש לנוח מהפיצוצים וללב לנוח מהלחצים...ותתפנקו בחוויה איכותית מול המסך
אנחנו תמיד אתכם - צפייה נעימה
ונחיה באושר ובעוני? החיפוש אחר האושר והקשר שלו לכסף
מתוך אתר וואלה - קישור לכתבה המלאה
אילנה שטוטלנד
24.9.2023 / 15:01
ד"ר טל בן שחר מתפרנס מאושר. כלומר - מלהסביר לאנשים מה יכול להפוך אותם למאושרים. בין היתר, הוא גם מייעץ לחברות וגופים עסקיים באשר למה שעשוי לגרום אושר לעובדים שלהם. ערב יום הכיפורים: מה הקשר בין אושר לבין היכולת שלנו לסלוח לאחרים?....
