מאז ה-7 לאוקטובר קשה מאוד לחגוג חגים, כל החגים נתקעו בשמחת תורה. בין סוכות לפורים לפסח, אנחנו נעים בין חגים עגומים ומלחמות פנימיות על הרשות לחגיגות, לתקווה שאולי בפסח נשתחרר מעבדותנו לדאגה המטילה צל על כל מהותנו.
בשנה של טלטלות, בה הנפש זועקת לחמלה ומחפשת עוגנים של רוך ואהבה שיערסלו את הכאב, האובדן והפחד, אני מבקשת מעצמי, בכל יום מחדש להתמלא ולנוח בתוך הפשוט והמוכר, להנות משברירי הצחוק סביב השולחן, מריח השיער
של הבן שלי, מהזכות לעשות להם עוד ארוחה, מאמירת "לילה טוב" שנאמרת ברכות ואהבה. לא זקוקה לאטרקציות, לא רוצה לברוח לשום מקום – רק לספוג לתוכי עוד ועוד מהביטחון והאהבה שאני יכולה לחוש ליד אנשים שאני אוהבת ובני משפחה.
בניוזלטר הנוכחי, אנחנו בוחרים להתמקד במה שנשאר - אולי, לחלקנו, יציב וודאי בשנה העצובה הזאת. בוחרים להתמקד באחד הדברים היחידים בחיים שאין לנו עליהם בעצם זכות בחירה;
אנחנו לא בוחרים לאיזו משפחה להיוולד, לא בוחרים את מי היא תכלול ומי יעלם ממנה. ולא בוחרים מה יטלטל אותה ובאילו סערות היא תצטרך לשרוד בים החיים.
עבור המשפחה, אנחנו – "נֶאֱמָנִים כַּצֵּל, סַבְלָנִיִּים כַּזְּמַן. מְחַמְּמִים בְּפָרוּרֵי אַהֲבָה וּמְחַכִּים בְּכָל פִּנָּה".
הפעם נביא כמה שיותר כלים שיסייעו בעדנו להתמודד עם אתגר החיים החשוב והמורכב ביותר, לרובנו – המשפחה.
במאמר שלי, על משחקים שאפשר לשחק סביב שולחן החג נפרוס רעיונות למתנות העשויות מחוויות המעצבות משפחה.
במאמרה החשוב של אסתר קעטבי-מאיר, תוכלו לקרוא על התפקיד היקר מפז של המבוגרים כמחזקי התקווה בימים אלו.
הלל אפרת משתף אותנו במאמרו, על איך סייע לנכדו המתבגר עם 'תאוריית החלונות'.
הפעם, בפינת 'מהשטח' דפנה שדה-טסה משתפת אותנו בחוויה שלה מהנחיית המסע 'על החיים ועל המוות' שהיה בחודש שעבר בים המלח.
וכמו תמיד ואף יותר מתמיד, אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו למכלול של חוויות – רגעים של נחמה, ריפוי והתחדשות;
עוד רגע אנחנו נפגשים, בדיוק כמו שביקשתם – בסדנא חד יומית בטבע. בחרתי במפגש הראשון לארח אתכם בחצר ביתי וביער הפרפרים שבהר גילון. נחווה סדנא בטבע ולאחריה, נאכל ארוחת צהריים בביתי - נהנה לרגע מהמשפחה שאנחנו – קהילת מכון לתבונה.
מיד לאחר הפסח, אנחנו פותחים את הקורסים החדשים שלנו של סמסטר הקייץ – כל הפירוט כאן בניוזלטר.
כמובן – הזמנה למפגשי השיח שלנו הפתוחים לקהל הרחב בכל יום ראשון בערב.
התחלנו להתאמן למסע 'מתנות התבונה בהימליה' – אתם מוזמנים לתפוס את המקומות האחרונים, נוצרה קבוצה מרגשת ומעוררת השראה.
ואחרי הכל, ולפני הכל, נושאים תפילה ומצטרפים לקריאה הגדולה לשחרור החטופים ולימים טובים יותר.
שלכם בברכת – בשורות טובות
עינת וכל צוות מכון לתבונה
להיות מגדלור
כיצד נרתום את הניסיון וחוכמת הגיל
כדי להוות מקור לאור ותקווה בתקופות משבר
אסתר מאיר קעטבי
משפחות רבות חוו ועדיין חוות בתקופה הזו טלטלות קשות ביותר.
כולנו צריכים להתמודד עם האירועים הקשים והמפחידים שפקדו אותנו מבלי שנדע מתי התקופה הזו תסתיים ואיך היא תסתיים.
אצל חלקינו נוספים קשיים נוספים, החל מהנורא מכל, כשמישהו מבני המשפחה נהרג, נפצע,ו/או נחטף לעזה וגורלו אינו ידוע, דרך משפחות שנאלצו לעזוב את בתיהם, ו/או שאחד/אחת או יותר מבני/בנות המשפחה יצאו לשירות מילואים ארוך.
אצל חלק גדול מאיתנו, בנות ובני תקופת התבונה האירועים מעוררים מחדש טראומות נושנות שטרם סיימנו לעבד. הגוף שלנו כבר לא חזק כפי שהיה פעם, וחלקינו אף סובלים ממחלות שונות.
עם כל אתגרי הגיל שלנו, דווקא לנו, יש מאפיינים ייחודיים שבזכותם אנחנו, הם אלו שמתאים להם להיות בתפקיד של מחזיקי ומחדירי התקווה לאהובים שלנו, במיוחד בזמנים קשים.
בואו נתבונן על יתרונות הגיל בהקשר לתקווה:
- חוכמה וניסיון חיים: החיים הם מסע מלמד ואנחנו כבר עשינו קילומטראג' רציני במסע הזה. פגשנו אתגרים, התמודדנו עמם והפקנו לקחים. בכך אנו יכולים להעביר תקווה על ידי הדגשת היכולת להתגבר על מכשולים ולהמשיך הלאה.
- הדרך שעשינו פיתחה בתוכנו פרספקטיבה רחבה והבנה עמוקה יותר של החיים ויכולת לראות את התמונה הגדולה לעומת אנשים צעירים. היא מאפשרת לראות מעבר לקשיים המיידיים לתקופה שלאחר שהכל מסתיים.
- סבלנות: עם הגיל והניסיון, לעיתים קרובות מגיעה גם סבלנות רבה יותר. אנחנו כבר יודעים, שגם אירועים מאד קשים יש להם סוף. הם לא נמשכים לנצח. גם תקופת השואה בסוף הסתיימה. אנחנו גדלנו בדור שהסיפוקים שלנו לא היו מיידיים ולמדנו שיש לדברים קצב משלהם. שצריך לנסות ככל שניתן, להמשיך לנהל את החיים גם במצבים קשים. זה מודלינג חשוב ביותר, עבור דור האינסטנט שהתרגל לסיפוקים מהירים ומיידיים.
- אנחנו פיתחנו בתוכנו עם השנים מערכת של ערכים ותפיסות שיכולות להוות עמוד שידרה וקרקע יציבה מבפנים בתקופות שסוערות מבחוץ ואת זה אנחנו יכולים להנחיל לדורות הצעירים במשפחתנו.
- איזון רגשי: רבים מאיתנו מגיעים ליציבות רגשית גבוהה יותר עם הגיל. אנחנו מסוגלים לנהל רגשות ולחץ באופן יעיל יותר ובכך להוות דוגמה לבני משפחתינו. תכונות אלו מאפשרות לנו להצליח לשמר רוגע גם בסיטואציות לחוצות ולהעניק תחושת שלווה לסביבה.
- הערכה והכרת תודה גם על הדברים הקטנים: עם הזמן, רבים מאיתנו לומדים להפריד טוב יותר בין עיקר לטפל ולהעריך את הדברים הקטנים בחיים. היכולת לשמוח מהרגעים הקטנים ולהעניק תשומת לב לדברים שלא תמיד נתפסים כחשובים, יכולה להפוך למקור עצום של תקווה ואופטימיות.
- נתינה ותמיכה: לעיתים קרובות, אנחנו נמצאים בשלב חיים בו אנו פנויים יותר ממטלות ועומסי היומיום, פחות טרודים במשימות האינסופיות של גידול הילדים ונוצר לנו מרווח שאפשר לנצל אותו להתפתחות, פנאי וכו'. אבל גם לתמיכה באחרים.
תכונות אלו יכולות לסייע לא רק לנו, כפרטים, לנהל את חיינו באופן מיטבי , אלא גם להפוך אותנו למקור חשוב של תמיכה, השראה ותקווה עבור בני משפחותינו והסביבה הקרובה אלינו.
בשל התכונות הללו אנחנו יכולים באופן טבעי להיכנס לתפקיד של מחזיקי ומחדירי התקווה לדורות הצעירים במשפחתנו. יש לנו כלים למתן תובנות עמוקות ומשמעותיות, לראות מעבר ולהוות עמוד תווך רגשי ומקור גדול של תקווה ונחמה עבור בני משפחנו בזמנים המאתגרים הללו.
עם הגיל מגיעים לא רק אתגרים, אלא גם הזדמנויות רבות, המעניקות לנו אפשרות להשפיע ולתרום בצורה עמוקה ומשמעותית. התקווה, האופטימיות, והיכולת להשפיע בחיוב על האחרים אינם תלויים בגיל, ובכל שלב בחיים יש לאדם את הפוטנציאל להוות מקור עידוד והשראה לדורות הבאים.
דוגמאות לכיצד נוכל לעשות זאת:
שיתוף סיפורים ודוגמאות להתמודדות: שיתוף סיפורים אישיים שלנו או של אחרים שהתמודדו עם קשיים וכיצד הם צלחו והתגברו.
שמירה על פרספקטיבה: לעזור לצעירים לראות את התמונה הגדולה ולהבין שמצבים קשים הם זמניים. לדבר על העתיד ולתכנן אירועים חיוביים שיתרחשו אחרי המשבר.
ליזום פעילות משותפת שתחזק את הלכידות המשפחתית: לעשות דברים יחד, גם אם הם קטנים, כמו טיול קצר, צפייה משותפת בסרט או פרויקט יצירתי. זה יכול לעזור להסיט את המחשבות מהמציאות הקשה ולבנות זיכרונות חיוביים.
הפניית תשומת לב לדברים הטובים: לעזור לאהובינו להבחין בדברים הקטנים והטובים שקורים סביבו, אפילו בתקופות קשות. לפעמים, הכרת תודה יכולה לשנות את התפיסה על החיים.
מתן תחושת שליטה: להזכיר להם את החוזקות שלהם ולעודד אותם לקחת פעולות קטנות שיכולות לתת להם תחושת שליטה על חייהם. זה יכול להיות כל דבר מלמידה של מיומנות חדשה, התחייבות לפעילות גופנית קבועה, או הקפדה על שגרת יום. משברים מסתיימים וחייבים לדאוג לכך שנצא מהם עם כמה שיותר כוחות ואולי אף מחוזקים יותר.
וצריך לזכור:
שההתמודדות עם תקופות קשות דורשת זמן ושכל אדם מתמודד בקצב שלו. חשוב להראות סבלנות, אהבה, ואמפתיה כלפי התהליכים הללו.
שולחן החג הוא הזדמנות להכיר את המשפחה מזווית אחרת
עינת פורת עמוס
"אתה יכול לגלות טוב יותר את אופיו של אדם במשך שעה של משחק,
מאשר במשך שנה שלמה של שיחה" אפלטון
עוד רגע כולנו נשב סביב שולחן החג לעוד ארוחה ועוד ארוחה ועוד ארוחה ועוד ארוחה...
במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם ב'שריטה קטנה – גדולה' שיש לי – אין לי סבלנות לעוד ארוחה ועוד ארוחה ועוד... אם אין בה עומק – משמעות – ביחדנ'ס וחיבור. מבחינתי להגיע למפגש משפחתי זאת הזדמנות שהאחיות שלי וההורים שלי ישוחחו עם הילדים שלי, יכירו אותם עוד קצת ומכל מיני זוויות. זאת הזדמנות לשמוע מה עובר על אחותי ולחבק את אח שלי, שביומיום כל כך רחוק ממני.
ארוחה משפחתית היא הזדמנות להכרות יותר מעמיקה שלנו עם עצמנו ועם אלו שלא בחרנו שיהיו חלק מחיינו.
בתקופה האחרונה, דווקא סביב השולחנות שהכי פחות נוח לי איתם, החלטתי שבמקום לקטר, אני מנסה להנחיל 'חוויה אחרת'– לשחק ביחד עם תום הארוחה. לא משחקי קופסא תחרותיים שבהם אני תמיד מפסידה או מוותרת מראש, אלא משחקים בהם לכולנו יש הזדמנות להכיר אחד את השני קצת יותר טוב ומזווית אחרת.
משחקים שכאלו הם הזדמנות לתיקון וחיזוק היחסים בתוך המשפחה – ריפוי טבעי ונגיש לדינמיקות משפחתיות מורכבות לצד הנאה משותפת. זאת הזדמנות של המבוגרים במשפחה 'להיכנס לרגע לראש של הצעירים' לשמוע את הלכי החשיבה שלהם ולהבין קצת יותר את האתגרים איתם הם מתמודדים. וגם להפך – הזדמנות שהצעירים יראו את המבוגרים מזוויות ראייה שונות – יש להם עולם עשיר מעבר לטיפול ולדאגה לצורכי המשפחה.
המשחקים עליהם אני ממליצה
יש כיום בשוק – ברשת ובחנויות הספרים, אינסוף משחקים בהם המטרה היא לשתף בחוויות אישיות, משחקים המפתחים אמפטיה, תקשורת ובונים קשרים עמוקים. המשחקים הללו לרוב, מתאימים למגוון רחב של גילאים ואפשר לשחק אותם בצורות מגוונות המותאמות לקבוצה קטנה או גדולה.
המשפחה שלי אוהבת 3 משחקים במיוחד: So Do You ו'לינק' שניהם מבית 'קדמי משפחה של משחקים' אלו משחקי שאלות מלאי הומור וחשיבה יצירתית המפתיעים אותנו בכל פעם מחדש – גם אם אנחנו משחקים אותם בפעם המאה (ותאמינו לי ששחקנו אותם יותר ממאה פעמים). אפשר לקנות אותם באינטרנט או ברשתות הגדולות של חנויות הספרים.
המשחק השלישי הוא 'סביב השולחן' – משחק קלפים לכל המשפחה שיצרה מדריכת ההורים המומחית להפרעות קשב וריכוז (ואצלי במשפחה יש את ההפרעות האלו בלי עין הרע...) סמדר לביא. הקלפים מאפשרים מעורבות אחד בחייו של השני מתוך הכרות עם מחשבות, רצונות, חלומות והצלחות של כל אחד ואחת. ניתן לרכוש את המשחק אצל סמדר במייל smadarlavie@gmail.com או בטלפון 0544520506.
לכל האמיצים שביננו – ממש אין צורך להוציא כסף ולקנות משחק –
אפשר ליצור אחד כזה בקלות, לדוגמא:
- לכתוב שאלות על כרטיסיות ושכל אחד ישלוף שאלה, יענה עליה ויבקש מעוד משתתף אחד לענות עליה אחריו.
- להוריד תמונות מהאינטרנט ולבקש התייחסויות כמו – מה זה מזכיר לי?
- להוציא תמונות מאלבומים משפחתיים ישנים ולאתגר את המשפחה בניחוש - 'מה קרה שם בתמונה או מה היה משמעותי באותו אירוע?
- לבקש מכל אחד לשלוף תמונה משמעותית שצילם בתקופה האחרונה ולספר על המשמעות שלה לגביו.
- לבקש מכל אחד שיספר על משהו אחד משמעותי שקרה לו במהלך השבוע (מצחיק, עצוב, משמח או מעצבן) אבל בלי מילים – בתנועה ושאר המשפחה מנחשת מה קרה.
- אם זה חג – לכתוב את כל מסורות החג, מנהגיו או מאכליו על קלפים ולבקש מכל אחד לקחת קלף שהוא הכי מתחבר אליו ואחר כך קלף שהיה מוותר עליו בשמחה (יכול להיות שלהתחיל מהשלילי – לשאול על מה הייתי מוותר, יפרק התנגדויות ואף יפתיע).
- להגיד איזו 'מתנה' הייתי הכי רוצה לתת לזה שיושב לידי בשולחן. או מה התכונה שאני הכי מעריך אצלו.
- לברך זה את זה בברכה המתחילה באות הראשונה של השם שלו.
- לשתף בבילוי המשפחתי האידאלי מבחינתי או איזו מתנה הייתי רוצה להעניק למשפחה המורחבת כולה או לחלקים ממנה.
- להזמין את המשפחה ליצור ספר זיכרונות משותף – שכל אחד יחשוב על האירוע האישי או המשפחתי שהיה לו בו הכי נעים / מצחיק / מיותר / מפתיע... אפשר לצייר אותם ולכרוך לאלבום משותף, או רק לדבר את הזיכרונות. אפשר להחליט שעל כל זיכרון שמסופר מותר לשאול רק שאלה אחת וכל פעם מישהו אחר שואל (לדוגמא, זה שיושב מימין למספר)
- לשחק 'אמת או חובה'
- כל אחד מספר סיפור ושאר המשתתפים צריכים לגלות אם הוא באמת קרה.
- לקחת כתר של מלך / מדליה של אלוף ולהעביר בין המשתתפים – כל אחד מספר על עצמו – למה מגיע לו להיחשב מלך או מה הוא עשה שמגיעה לו 'מדליה'. אפשר גם להעניק למי שיושב מולי את הכתר / המדליה ולספר למה.
ברור שיש התנגדויות וציניות כלפי משחקים שכאלו – אבל ברגע שתגייסו את מי שקל לגייס (בדרך כלל את הילדים), גם אלו שישבו בצד לאט לאט יצטרפו 'לחגיגה'. ומי שלא רוצה – ממש לא נורא! ככל שאתם תקלילו את אי ההצטרפות ותוותרו על שיפוטיות, כך הנמנעים ירגישו נוח, מהר יותר לעזוב את עמדת המשקיפים מהצד ולהצטרף לשולחן.
חשוב להגיד לכל הנוכחים שאתם מאתגרים אותם בוויתור על 'עקיצות' ו'סגירת חשבונות'. שלזמן מוגבל (אפשר ממש לשים שעון עצר) אתם מזמינים הסתכלות 'בעיניים טובות' ואחר כך כולם מוזמנים לחזור לסורם.
אם גם אצלכם יש את בעיית הטלפונים הפולשים לשולחן, התייחסו לכך בהומור וערכו תחרות בין המוזמנים – מי שמצליח להתנתק מהמסך מקבל פרס או מבקש ממי שהוא רוצה שיכין לו מאכל אהוב לארוחה הבאה. ומי שהטלפון שלו מצלצל – צריך לספר פדיחה שקרתה לו או להוריד את הכלים לבד מהשולחן במשך 3 דקות.
אפשר להביא את המשחק כמתנה למשפחה המארחת, או ללכת עם הנכדים לבחור את המשחק לפני ארוחת החג, ואפילו להתאמן איתם בחוויית המשחק ולהכין אותם לתפקיד של 'מלמדי המשחק' לכל המשפחה. כמובן שאפשר להכין משחקים בבית ביחד עם הנכדים – גם אותם אפשר להביא כמתנה למשפחה המארחת.
שימו לב – לא תמיד ולא בכל משפחה, תחרותיות מתאימה. לפעמים היא מוציאה באופן טבעי את אלו שלא מרגישים איתה בנוח או משמרת דינמקות מוכרות. בחרו בתבונה אם להשתמש בתחרות ואם כן, איך לעשות את זה.
והכי חשוב - לא לשכוח – להתבונן בעיניים של מי שמשתף. אתם המבוגרים – מהווים מודלינג של פרגון ושיחה מכובדת. לשמור על כך שלכל אחד ואחת מהיושבים סביב השולחן (ואפשר לפנות גם לאלו שברחו ממנו) יהיה מקום להביע את עצמו – בדרך שלו, בקצב שלו וברמה שלו.
מוזמנים להמשיך ולשלוח אלינו למכון (office@letvuna.co.il) רעיונות של משחקים – אנחנו נאגד אותם ונפרסם בניוזלטר הבא. כמובן – גם טיפים, סיפורי הצלחה או ניסיונות מאתגרים יתקבלו בברכה...
בברכת חג משמעותי ומלא בבשורות טובות ורגעי חסד מרגשים
עינת
סיפורים מהשטח
חוויות מסע ראשון של על החיים ועל המוות
היינו אמיצים, אמרנו לעצמנו 'על החיים ועל המוות' ובנינו מסע חדש שכל מהותו היא עיסוק בחיים מתוך התבוננות על המוות.
הצטרפו אלינו לדרך כמעט 30 איש ואישה מיוחדים ומעוררי השראה. ביחד חווינו 3 ימים בלתי נשכחים במצוקי דרגות שמעל ים המוות.
מזג האוויר האיר לנו פנים ונשמנו את נופי המדבר שהרחיבו את הלב והחזירו לנו לרגעים חמצן ונשימה. חווינו שלל פעילויות שהזמינו להתבוננות, הדהוד, נשימה. נפגשנו עם רגעי חיים ומוות, עם דמויות מחיינו שאינן עוד איתנו ועם אלו שחיינו קשורים בחייהם. חלק מההתנסויות הזמינו אותנו לצאת מאזורי נוחות, לפגוש קצוות בתוך עצמנו, למול נוף שהדגים והמחיש לנו כי זה הזמן וזה המקום לעשות זאת למען עצמנו. קיימנו שיח מגוון, שיתופים נוגעים ומרגשים של סיפורי חיים, זיכרונות, חוויות של געגוע, עצב וכאב, לצד צחוק, הומור ושמחת חיים. רקדנו את ריקוד החיים וחווינו תנועה משחררת. מתוך המשוב שהתקבל נראה כי 'ישיבת הבדד', איש ואשה לעצמם, באינסוף של המדבר, במפגש עם אוסף שאלות שהזמין להישיר מבט אל המוות האישי, היה רגע שיא לרבים מאתנו.
התובנה העמוקה איתה רבים מאתנו יצאו – העיסוק במוות, מחזק את האחיזה בחיים.
נכדים וחלונות
הלל אפרת
יום אביבי בשנת הקורונה הראשונה. הנכד הבוגר ואני מתגנבים מהבית ויוצאים לטיול בטבע, היכן שהמשטרה לא תקנוס אותנו על ההסתובבות בחוץ שהייתה אז אסורה.
הנכד משתף אותי בהתלבטויות ובשאלות על הקריירה העתידית שלו: האם בכלל להמשיך בתחום המקצועי של התואר הראשון, שהוא מסיים בקיץ הקרוב? ואם כן, האם להמשיך לתואר שני ברצף או לדחות לתקופה מאוחרת יותר? האם לעבור למוסד לימודי אחר? האם להמשיך בעבודה שהתחיל במקביל ללימודים? וגם איך לפרש דברים שנאמרו בשיחה עם נערה שהוא מגלה בה עניין?
מסביבנו הטבע פשוט שם, ממשיך בשלו בלי שאלות ובלי ספקות.
והנכד, מוצף בתהיות מהותיות לגבי חייו העתידיים. שאלות שאין דרך להשיב עליהן כעת, לא בביטחון ולא בוודאות.
אבל אולי, אולי בכל זאת סבא יודע משהו שיכול לסייע?
הפרש הגילים בינינו 50 שנה. אני גדלתי בדור אחר, בתרבות אחרת ובמציאות שונה מאוד. אז מה כבר יש לי ללמד אותו? ועוד לענות לו על שאלות לגבי העתיד המצפה לו - עתיד שברור שבחלקו הגדול כבר לא אהיה נוכח...
אז פשוט שיתפתי אותו במה שאני קורא לו ביני לביני, פתיחת "חלונות למציאות"; סיפרתי לו שהדבר שהתווה והשפיע רבות על מסלול חיי המשפחתי והמקצועי, הייתה התשוקה המתמדת להכיר תחומי ידע חדשים ואנשים חדשים, ולהתנסות בעולמות עשייה חדשים.
ספרתי לו שברבים מצמתי ההחלטות של החיים, לא הייתה לי דרך לדעת לאן הבחירות שלי יובילו. אבל תמיד ידעתי שכל בחירה תרחיב לי את מגוון החוויות בעולם, תלמד אותי על עצמי ותפתח אותי. תפתח לי עוד "חלון למציאות" ובו בזמן גם "חלון אל עצמי" וככל שיהיו לי יותר "חלונות", אחיה חיים עשירים, מספקים ובעלי משמעות וערך רבים יותר.
לא הסתרתי ממנו שיש גם לא פעם מחיר לשלם על בחירות אלו וברור שחלקן יתבררו בדיעבד כשגויות. אבל, לו, לא הייתי בוחר לפתוח כל כך הרבה חלונות ולהתבונן בהם לרווחה, אני מאמין שלא הייתי מגיע לגילי הנוכחי בהרגשת סיפוק על חווית חיים עשירים ומשמעותיים, אלא, אולי בצער ובחרטה על חיים שהוחמצו.
ועל כן אמרתי לו, לעולם לא תוכל לקבל החלטה לגבי העתיד בביטחון מלא. מכאן שהעצה והמתנה שאשמח לתת לך כסבך היא שההחלטה המהותית ביותר שאדם צריך לעשות לגבי חייו היא, האם וכמה חלונות הוא רוצה לפתוח לעצמו במהלכם. ומכאן שלא כל כך משנה מה תחליט ותבחר ברגע זה לעשות וללמוד, כי גם אם יתברר ששגית עדיין כל בחירה כזו מחזקת ומציידת אותך גם בעוד חלונות שיביאו אותך לעשייה הבאה יותר בשל ויותר מוכן. וגם בהבנה, ביכולת ובביטחון לבחור מחדש בצומת הבאה.
הלל אפרת
קהילה יקרה - מקווים שהניוזלטר הזה הצליח להגיע ולגעת גם בכם.
אנחנו כאן אתכם ובשבילכם. צרו איתנו קשר בכל עניין.
מי יתן וחג האביב והחרות, יביא איתו בשורות טובות וימים של תקווה, שלכולנו תחזור הנשימה המלאה, שנוכל להרגיש את החופש ולחייך מכל הלב והנשמה.
שלכם, צוות מכון לתבונה