במקרה שכמה תסמינים אכן מופיעים - לזמן יש משמעות!!
נכון שאין פתרון תרופתי לדמנציה. אך בהחלט ניתן להאט, להקל, להתאים את סביבת החיים ולשפר את איכות החיים. פנו ליעוץ מקצועי.

לאחרונה, אני בדיאלוג עם חברים על השאלה – מתי צריך לדאוג כשמישהו לידנו שוכח? והאם השכחה הזאת היא נורמטיבית כי הוא כבר בגיל… ומה זה בעצם ‘הגיל'? השאלות האלו מהדהדות גם בכותרות העיתונים – בהקשר של הנשיא ביידן ששוכח. אז מה אם הוא שוכח??? זה אומר שהוא דמנטי? האם הוא פחות מתאים או פחות ראוי להנהיג את העולם? אולי השכחה שלו נורמטיבית לגיל ועדיין הוא נהנה מתבונה וניסיון חיים שכולנו יכולים להיתרם מהם? אני שואלת את עצמי – האם על הנושא הזה, אני אכתוב בניוזלטר? הרי זה נושא כל כך כבד? זה מה שאנשים צריכים עכשיו? אבל בתחושת הבטן שלי, אולי בגלל המצב, אני שומעת יותר ויותר אמירות ברורות או מרומזות מהסובבים אותי, שהנושא מעסיק אותם; הצער שמהדהד בתוכנו ללא הפסקה, המתח שבו אנו חיים, אחזקת הפחד על הילדים, הנכדים, החיילים, החטופים. כל אלו ‘שותים ואוכלים לנו’ אנרגיה קוגנטיבית (וכן, יש דבר כזה), נשארת לנו פחות אנרגיה לתהליכי זיכרון, לדיבור קוהרנטי, פחות סבלונות וסובלנות להכלת אחרים והכלת עצמי. נכון שהנושא הזה הוא לא סקסי, אבל בחרנו להתמקד בו בניוזלטר הנוכחי. גם פה, לצערנו אין מתכון קל וברור – אבל חשובה הערנות והמודעות לנושא. חשוב להכיר את סימני האזהרה אבל עוד יותר חשוב, למצוא את הכוחות, לשמר את מה שיש ולהאט את תהליכי הירידה ביכולות. בניוזלטר הנוכחי, בחרנו מחד, להציג בפניכם ‘רשימת מכולת’ יבשה של תמרורי אזהרה היכולים לעזור לנו להחליט האם אנו או היקרים לנו סובלים מירידה קוגנטיבית נורמטיבית או שיש סיבה לדאגה. ומאידך, מאמר מורכב יותר על הסיבה מספר אחת לירידה קוגנטיבית – ירידה קוגנטיבית על רקע רגשי. לבסוף, כמו תמיד, מזמינים אתכם להצטרף לכל הפעילויות שלנו – מפגשי השיח, לקורסים הקצרצרים ולקורסים המעמיקים יותר, למסעות בארץ ובחו”ל ובהתרגשות גדולה גדולה מזמינים אתכם לקחת למוצר חדש שנוצר בתוך ההקשבה לבקשות שלכם – מפגשי למידה חד יומיים בטבע. קריאה נעימה עינת וצוות מכון לתבונה איך נדע אם אנחנו מאבדים את זה? עינת פורת עמוס במקרה שכמה תסמינים אכן מופיעים - לזמן יש משמעות!!
נכון שאין פתרון תרופתי לדמנציה. אך בהחלט ניתן להאט, להקל, להתאים את סביבת החיים ולשפר את איכות החיים. פנו ליעוץ מקצועי.

הרי רובנו סובלים מירידה בזיכרון או במהירות התגובה עם העלייה בגיל. איך נדע שהירידות או האטות שלנו הן נורמטיביות והן לא התחלה של 'דמנציה'?

המילה 'דמנציה' בעברית היא 'שִׁטָּיוֹן'. הפרוש שלה הוא ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם. דמנציה אינה מתפתחת ביום אחד!! אם היא כן מתרחשת בבת אחת, לרוב, היא מצביעה על שינוי פיזיולוגי (כמו התייבשות או חוסר במלחים ובמינרלים חיוניים) או שינוי פיזי (כמו מעבר דירה) ונקראת דילריום וניתנת לטיפול על ידי איזון פיזיולוגי או הסתגלות האדם ל'כאן ולעכשיו' החדש בחייו. צרפנו כאן רשימה של סימנים ותסמינים שיכולים להעיד על התחלת בעיה של ירידה קוגנטיבית כרונית (דמנציה), אך לפני הכל, חשוב לזכור שרק אבחון מקצועי על ידי רופא יכול לאשר את האבחנה. ובכל זאת, הנה כמה מהתסמינים הנפוצים של ירידה קוגנטיבית שצריכים לעורר אצלנו נורות אזהרה ולתת לנו את הכוח לפנות אל גורם מקצועי לאבחון:

קשיים בזיכרון - קשיים בזכירת אירועים או מידע שנלמדו לאחרונה. במיוחד, קשיים בזכירת מידע חדש
קשיים בתכנון או בביצוע משימות מורכבות, כמו ניהול כספים או הכנת ארוחות, או קושי במשימות שהיו שגרתיות כמו סידור הבית
אובדן היכולת להבין את הזמן והתאריך כמו 'איזה יום היום?'
קשיים במציאת המילים הנכונות בעת הדיבור או הכתיבה
שינוים התנהגותיים ואישיותיים - שינויים במצב הרוח, כגון דיכאון או חרדה, שינויים באישיות, כגון התפרצויות זעם או חשדנות לא מוצדקת
קשיים בהבנת מרחקים או בזיהוי צבעים וצורות

שכחת חפצים במקומות שאינם אופייניים
החבאת חפצים יקרי ערך או טענה על גניבתם
אי התמצאות במרחב כמו 'איפה אני? 'איך חוזרים מפה הביתה'?
שינויים תכופים במצב הרוח
חשדנות
חרדה
חוסר סבלנות
ירידה בקשרים החברתיים

הפרעות בשיקול דעת - למשל, לא להתמודד היטב עם סיטואציות שדורשות החלטות מהירות או פתרון בעיות.

במקרה שכמה תסמינים אכן מופיעים - לזמן יש משמעות!! נכון שאין פתרון תרופתי לדמנציה. אך בהחלט ניתן להאט, להקל, להתאים את סביבת החיים ולשפר את איכות החיים. פנו ליעוץ מקצועי.

מה בין ערך עצמי, תחושת רלוונטיות, עצב, דיכאון ודמנציה?

עינת פורת עמוס

בשנים האחרונות, אנו מבינים שיש חיבור בין העולם הרגשי, המחשבתי והפיזי. החיבור בא לידי ביטוי באינסוף תופעות. במאמר הקטן הזה, אנחנו בוחרים לשים את הזרקור על החיבור בין תחושות של עצב, ירידה בערך עצמי ותחושת הרלוונטיות והמשמעות, התדרדרות רגשית עד כדי דיכאון, לבין ירידה קוגנטיבית. לעיתים, בתקופת התבונה, החוויה היא שהנפש מבקשת לפרוק את עול נטל החיים וכל תא ותא בגוף מבקש מנוחה והרפיה, והפיתוי "להגיף את התריסים" ולתת לגופנו ונפשנו מנוחה גדול מנשוא לעיתים. "הגפת תריסים" היא "האיום מבית" ברמה המוחשית והמטפורית. זהו תהליך של הסתגרות פיזית, רגשית ולעיתים אף מנטלית. במהלכו אנחנו נוטים לצמצם מאוד את היציאות מהבית ואת המגע עם אחרים, תחילה בעיקר בשעות הערב. אז אנו מתַרצים זאת בטענות הגיוניות, כמו קושי בנהיגת לילה או עייפות. בהמשך מתמעטת התעניינותנו בנעשה בעולם שסביבנו ואחרי כן אף באנשים שפעם היו קרובים לנו. ככל שנתמיד בהסתגרות זו, כך גם ילכו ויתמעטו ההזדמנויות שיגיעו מבחוץ "לפתוח את התריסים" החברתיים והרגשיים שלנו. ואז יש סכנה שלא נהיה נחוצים עוד בסביבתנו, נאבד את הרלוונטיות שלנו, וההסתגרות תהפוך להרגל. לא די במודעות לכך שאיננו רוצים שכך יתגלגלו הדברים. חשוב שנהיה ערים לשאלה "מה יכול לתמוך בהתמודדותי עם הנטייה להישאר באזור הנוחות בבית, שבעצם אינה מיטיבה עימי?" לעיתים זה יכול להיות חבר קרוב, לעיתים פעולה פשוטה המקילה עלינו לצאת, כמו התכוננות מבעוד מועד כשיש עוד כוח לצאת, או הזמנת כרטיסים מראש. לעיתים כדאי להשתלב במסגרת קבועה מתוך החלטה מודעת או לקבל עלינו מחויבויות הדורשות מאיתנו לצאת מאזור הנוחות, פיזית ונפשית. איננו ממעיטים בערך המנוחה והנוחות, אבל לעיתים הפיתוי להתמכר לכך גדול מדי, ועלינו להיות מודעים לכך וערוכים לקראתו. חלק מההתפתחות הרגשית בתקופת התבונה הוא למצוא את האיזון בין מנוחה לתנועה, בין הישארות באזור הנוחות לבין המשך הרחבת היכולות של עצמי למרות הכול. לצערנו, אנו פוגשים גם לא מעט בני 60 פלוס המעידים על עצמם בשקט, לאחר שיחה אינטימית, כי הם אינם חשים שהם מרחיבים את הגבולות של עצמם, שהם מקובעים מדי לטעמם ומתקשים להסתגל לשינויים שתקופת החיים החדשה מביאה איתה. לעיתים קרובות הם מתארים עצב עמוק על כל אשר אבד, עד כדי דיכאון והפרת האיזון הנפשי. שכיחותו של הדיכאון עולה עם העלייה בגיל, והיא מבטאת מחד גיסא צער עמוק וקושי לנוכח המצב הקיים ומאידך גיסא נטילת אחריות אישית על הסבל (אני כל כך חלש שאיני מוצא כוחות להתמודד עם השינוי). דיכאון הוא מצב בריאותי שבו אדם חש עצבות, חוסר אנרגיה ואבדן עניין בפעילויות שבעבר העניקו לו הנאה. מחקרים מראים כי יש קשר בין דיכאון לסיכון הגבוה יותר לפתח דמנציה. אין באמת יודעים מה ה'הביצה ומה התרנגולת' כלומר האם הדיכאון נגרם מהשינויים במבנה ובתפקוד המוח (כפי שיש בתהליכי דמנציה למיניהם) או שאותם שינויים מובילים לדיכאון. לעיתים, דיכאון בקרב אנשים עם דמנציה עשוי להיות קשה יותר לזיהוי, מכיוון שכמה מהתסמינים, כגון קשיים בתקשורת ושינויים בהתנהגות, עשויים להיות דומים. עם זאת, טיפול בדיכאון יכול לשפר משמעותית את איכות החיים של אנשים עם דמנציה, ולכן חשוב לזהות ולטפל בו במהירות האפשרית. לטובת הרחבת ההבנה ואולי אף קלות האבחון, רכזנו כאן בטבלה את ההבדלים בין דיכאון לדמנציה:

דיכאון

דמנציה

סימפטומים

מצב רוח מדוכא, דיבור שלילי, עייפות, חוסר תיאבון, הפרעות בשינה קושי עם זיכרון; חוסר התמצאות בזמן, מקום, אנשים; הפרעות בחשיבה ובהבנה

התפרצות

הדרגתי; אבדן מתקדם של תפקוד קוגניטיבי; בלבול מתקדם; אבדן יכולת לבצע פעולות מוכרות הדרגתי; אבדן מתקדם של תפקוד קוגניטיבי; בלבול מתקדם; אבדן יכולת לבצע פעולות מוכרות

קוגניטיבי

אין אבדן תפקוד אך עשוי להיות אבדן זיכרון קל אבדן זיכרון קצר, קושי בביצוע משימות, תקשורת. קושי בהתמצאות במקום ואנשים

רגשי

פיזי

אבדן עניין או הנאה; עצב, עצבנות, אשמה חוסר תקווה. עייף ואפאטי הפרעות תיאבון, שינה, תלונות על מיחושים ללא תגובה לטיפול, נראה עצוב פסיבי ומסוגר מהסביבה חסר שקט בעת עימות עם מצבו נראה אובד ומבולבל, לבוש שאינו מתאים, מוזנח לעיתים קרובות, כאשר העצב והמצב הדיכאוני מתמשכים לאורך זמן, הנפש העייפה מבקשת לעצמה הקלה, והאדם יוצר פיצול בינו לבין הסיטואציה ("אני בסדר, החברים לעבודה הם שנטשו אותי") או בינו לבין גופו ("אני צעיר, זאת הרגל שלי שחולה"). כל עוד הפיצול הוא מנגנון הגנה יעיל המסייע לאדם לשמור על תפקודו ("למרות העצב או הכאבים אני ממשיך לתפקד"), דיינו. אלא שבמקרים רבים, עם העלייה בגיל והירידה בתפקוד, גדל הפיצול ומשפיע על רבדים ועל חלקים אחרים באישיותו של האדם ואז אנו נתקלים בתופעה נפשית כואבת - דמנציה על רקע נפשי. בדיכאון אנו חשים עצב עמוק על כל השינויים שאנו חווים, כשהעצב העמוק על מה שקרה לי והטלת האחריות על האחר אינם יעילים עוד, מגיע לרוב השלב שבו קל יותר לזנוח את הערכים ואת דפוסי האופי שליוו אותנו כל החיים ולהיות בהוויה (לא מודעת) של "מה שיוצא אני מרוצה". כלומר, לא לטרוח להיות עצמנו. לאבד את נפשנו. דמנציה על רקע נפשי מתרחשת כשהאדם מתעלם מחלקים מרכזיים בתוכו או יוצר פיצול בין חלקים שונים בהווייתו. המקור של אותם התעלמות או פיצול הוא חוסר תשומת לב כלפי רבדים וצרכים שונים של העצמי לאורך השנים ואי קבלתם. לנפש קשה מדי להכיל את כל השינויים הממשיים והרוחניים והיא פשוט פורקת עול, וכך האדם מאבד את עצמו לדעת. לאורך כל החיים שמרה סבתי לעצמה את כל הביקורת שהייתה לה, כי פחדה להיות לא נחמדה. היא ספגה בתוכה את כל תסכוליה והתעלמה מתחושות הבטן שלה. זה היה מנגנון הגנה יעיל ושימושי, עד שבשנותיה האחרונות לא נשארו בה עוד אנרגיות לשמור על האיפוק ועל הנימוס שהפגינה כל חייה. כל רסן הוּתר, היא שחררה מפיה את מה שליבה סגר כל השנים. ולא היו לה שום מעצורים – תלונות, כעס ואפילו קללות: "ראית כמה היא אוכלת?", "היא לא יכולה להשיג חבר יפה יותר?" ו"הבת של השכנה 'קוּרבֶע' וגסה". הקרובים אליה חשבו: "אלוהים, מה נהיה ממנה?" אבל היא מבחינתה, פשוט ביטאה את עצמה. (עינת) כשאיננו שולטים במה שיוצא מפינו, זה מבלבל מאוד את הסובבים, מעורר תגובות קשות ומפחיד את האדם עצמו. ההשערה הראשונית של הסביבה, לעיתים קרובות ההשערה היחידה, היא שהחל אצל האדם תהליך דמנטי או שהוא מאבד את שפיותו. להשערה זו מתלוות התייחסויות המקילות בערכם של צורכי האדם ושל מצוקותיו ופוגעות מאוד בערכו העצמי. פגיעה זו בזהות העצמית גוררת אחריה עוד תסכול, וכדור השלג מתגלגל במדרון. ככל שהשנים עוברות, הפיצול הולך ומעמיק. ככל שהסביבה מבולבלת יותר ומפגינה זלזול בדברי האדם, כך ערכו העצמי יורד. ירידה בערך העצמי מובילה לפיצול באישיות ובזהות עד אובדנם הגמור. מצב זה מכונה דמנציה על רקע נפשי. אומנם, כאמור קשה להוכיח באופן מדעי מה בא קודם, הדיכאון על האובדנים או התרוקנות המוח והירידה בתפקודו, אבל אנו יודעים שחלק גדול מהדמנציות בסיס היווצרותן הוא רגשי. אחרי גיל 90, כשגופה לא יכול עוד להחזיק את שליבה השתוקק לעשות, היא לא יכלה לסבול את חוסר האונים שלה, ואט אט היא 'איבדה את עצמה לדעת'. ההוכחה להיות הדמנציה על רקע רגשי, הייתה נעוצה בימי ראשון. בימי ראשון היא הייתה חדה וצלולה. קמה מוקדם מהרגיל, קראה את העיתון בהונגרית, התעצבנה על דליה איציק והתיישבה לגלגל את הקציצות ולהעבירן לידי המטפלת ששמה אותן במחבת. בצהריים הילדים שלי היו מגיעים. לכבודם היה לה כדאי לאסוף את שפיותה. אני הייתי הולכת ללימודים, ובערב, כשחזרתי, עדכנה אותי מי אכל מה, מי הרביץ למי ומה הם שברו. כיסיתי אותה בנשיקות, אגרתי לתוכי את ריח החיבור בין הצוואר לחזה, מנסה לנצור את תחושת העור המקומט והרך, ורק אז לוקחת את ילדיי חזרה לביתנו, שרחוק ממנה. רגע אחרי, כבכל ערב, הייתה מגיעה אמי, אבל אז היא איבדה את זה שוב, היא צעקה שהיא מאחרת לחתונה של עצמה, חיפשה את אימא שלה, הטיחה האשמות באלה שטיפלו בה יותר מכול ואיימה להתלונן עליהם במשטרה. וכל זאת, עד יום ראשון שבשבוע הבא. אז הייתה מתעוררת ומתכוננת לקבל את ילדיי בהמון אהבה. (עינת)

סיפורים מהשטח

כתבות

בעקבות קורס מעוררי שיח

הפעילות המרגשת והחשובה של עמירם גבורין במג'דל שמס ובמלון המפונים 'כינר'

כחלק מההירתמות של מכון לתבונה להתמודדות עם המלחמה והשלכותיה, הכשרנו מאות ותיקים בכל הארץ לתפקיד של 'מעוררי שיח' מרפא על צמיחה ממשבר. במסגרת שיתוף הפעולה שלנו עם 'אשכול גליל מזרחי' ה'מעוררים' עבדו בעיקר עם המפונים המבוגרים בבתי המלון. מאחורי המושג "מעוררי שיח" הייתה הכוונה ליצור מסגרת אינטימית לשיח שיאפשר למשתתפים לעבד את חווית המלחמה והפינוי ולמצוא דרכים להסתגל למציאות החדשה. מידי יום, אנחנו מקבלים פידבקים מרגשים ומוקירי תודה על הרעיון והתוכנית. הפעם, בחרנו להביא את סיפרו של המנחה הצפוני ביותר שלנו, עמירם גבורין, שמנחה שתי קבוצות. אחת במג'דל שמס – קבוצת נשים שארגנה מלכה ספדי, בוגרת החממה להתחדשות ומשמעות שלנו. והשנייה, קבוצת אנשי הקיבוצים מגבול הצפון שעברו להתגורר במלון כינר בטבריה. עמירם לקח את המשימה הרבה מעבר לנדרש – הוא פתח את ליבו לשלל הצרכים שעלו במפגשים, ומעבר לשיח המשמעותי שקיים בשתי הקבוצות, נרתם לסייע להם להוביל מהלכים קהילתיים מעלי חוסן במיוחד בימים אלו. בקשנו ממלכה, ממג'דל שמס, לכתוב כמה מילים על תהליך העבודה של מול עמירם. וזה מה שהיא כתבה (לא נגענו):

"מכון לתבונה בעת מלחמה סייע לנו להקים קבוצת נשים במג'דל שמס. היו ששה מפגשים מרתקים וחמים עם עמירם גבורין.

שני מפגשים שוחחנו על מודל גשר מאח"ד מודל על התמודדות עם מצב משבר לצורך חוסן אישי. הקבוצה זרמה ושתפו פעולה. שני מפגשים על מעמד האישה הדרוזית בחברה מילדות ועד ימינו איך לפעול בהדרגה ובכל שלב. אחד המפגשים עבדנו עם קלפים והיה מאד מרגש. המפגש אחרון היה עם המחלקה לשירותים חברתיים, במטרה לגייס עוד נשים. אחר שיחת וועידה לתיאום המפגש, תכננו בשיתוף פעולה עם צוות הרווחה תכנים שונים. כל המפגשים יהיו פעם בשבוע בבניין הרווחה. רוצה להודות בשמי ובשם הקבוצה לעמירם גבורין על תרומתו המבורכת ההקשבה והסבלנות היחס החם מכל הלב הגיע אילנו בתנאי מזג אוויר גשום ומעורפל. תודה רבה מקרב לב מלכה אלספדי" בקשנו מעמירם לספר על חווית ההנחיה שלו במלון 'כינר': "ההכנה הייתה מקצועית, מעניינת וציידה אותנו בארגז כלים משמעותי, בעיקר סביב המשמעות של תבונת הגיל, היכולות המייחדות קבוצת גיל זו והתפקיד המיוחד שיכול להיות להם דווקא במצב זה. כאשר הצטרפתי בפועל לקבוצת מעוררי השיח והתחלתי בהנחייתה הקבוצה שלי שאלתי את עצמי מה מטרתה ומה מטרתי. מטרתי הייתה להיות איתם, ולמענם ומשם למשוך ביחד הלאה, לכיוון ולמטרות שהמשתתפים עצמם יצביעו עליהן ככאלו שייתנו להם תשובות לצרכים העולים מתוך המצב הקיים, וכלפי מה שאולי עוד מצפה להם. לשמחתי בהמשך התהליך מצאתי שהקבוצה נתנה גם לי אישית הזדמנות להתפתחות, לגילוי היכולות שיש בי וסייעה גם לי להתמודד עם מצב חוסר הודאות שכולנו נמצאים בו והידע והחוויות המיוחדות להם שהם הביאו למפגשים העשירו ואתגרו גם אותי. *הקבוצה עצמה אורגנה וקובצה בעזרת מירי סיני ממעין ברוך. הרכבה כלל את אנשים מקהילות קיבוציות שונות הנמצאים במלון ובתוכם אנשים שמילאו תפקידים מרכזיים ביישובם, בצבא ובאזור הגליל העליון בכלל. הפגישות הראשונות הוקדשו להכרות, מתן ביטוי למצבם האישי והרגשי של המשתתפים ולעובדה שכיום הישוב מופרד ומפוזר במספר מקומות, מצב המוסיף לתחושת האבל, האובדן והניתוק מהבית. בהמשך הפגישות ניתן גם מקום לתחושת חוסר הביטחון ואי הוודאות לגבי העתיד, כמו גם ובעיקר לדאגה להמשך קיום הישוב. נשאלו שאלות והועלו ספקות האם תהיה עזיבה של משפחות עם ילדים צעירים, האם נישאר ישוב שרובו ותיקים? מעבר לשיחות בנושאים אלו עצם קיום המסגרת והמפגשים יצרו הזדמנות ליצירת מסגרת שייכות חדשה, להכרות מחודשת עם אנשים מישוב המוצא וכן ליצירת קשרים גם עם מפונים מישובים נוספים. עסקנו בזיהוי הכוחות שיש בהם להתמודדות עם המצב וזה היווה בסיס למעבר שאירע בהמשך לעיסוק גם בעתיד. העיסוק בעתיד, הצריך מצד אחד גיוס מיוחד של כוחות ואנרגיה ומצד שני נתן גם מענה ואיזון מסוים לתחושות השליליות הקשורות בפינוי. בכלל מצאתי שיכולות ההתאוששות של גיל זה, גיל התבונה, תרמו מאוד לקידום המעבר של השיח מצרות היום לתקוות העתיד. התרשמותי האישית הייתה שהפינוי דווקא חיזק בהם את תחושת הבית, את הגעגועים לשוב לחיי קהילה והחלוציות של המשך ההיאחזות בביתם בכל מצב. הדבר התבטא בכך שעם התמשך התהליך התחילו חלק מהמשתתפים לדחוף את הקבוצה לעסוק גם במחשבה וגם בהכנה לקראת יום המחרת - יום החזרה המקווה הביתה. צורך זה הוביל את המשתתפים להזמין למפגשים גם עם נציגים מהדור הצעיר כדי לשוחח ולעסוק ביחד בעתיד הישוב. עסוק שנסך תקוה ואנרגיה, ענה על הצורך של חלק מהמשתתפים למשוך קדימה ובטא אופטימיות שהקרינה גם על משתתפים נוספים. המפגש עם הצעירים העלה שלמרות החשש שדווקא משפחות צעירות עם ילדים יהיו אלו שיינטשו נציגי המשפחות הצעירות שהשתתפו בפגישה האחרונה שידרו אופטימיות ורצון לחזור לישוב. כתוצאה מהשיח המשותף חלק מהמשתתפים לקחו על עצמם פעילות מעשית (תוכניות מגירה בשלב זה) להכנת החזרה לישוב ויוזמה לשתף בתהליך נושאי תפקידם רשמיים כמו מנהלי הקהילה ובהמשך גם את גורמי המועצה האזורית. למרות ש"הדרך עדיין נמשכת" אני מבקש לבטא הערכה לעינת והלל על עצם היוזמה להקים את מערך המנחים מעוררי השיח ועל ההזדמנות להכיר ולהתעשר בידע הרב שלהם וליהנות מזמינותם התמידית להתייעצויות משמעותיות ועדכניות. וכמובן תודה גדלה גם למשתתפי הקבוצה הנהדרים הממלאים אותי כול פעם מחדש ברצון להיות איתם ולמענם. "איפה ישנם עוד אנשים.....כערבות הבוכיות" חוויתי איתם גם את הצער והאובדן וגם את הכוח והתחדשות. עמירם גבורין מרום גולן" אנו במכון מתרגשים ללוות את העשייה הכל כך משמעותית וחשובה של עמירם. 'מסירים בפניו את הכובע', מלאי הערכה, הוקרה וגאווה. לו יהי וכולנו נשאב כוחות מעמירם להמשך תרומה לסביבתנו.