לפני שבוע, בחתונת אחי, השתתף גם יעקב רז - חבר קרוב של הורי. יעקב הגיע לחתונה בכוחותיו האחרונים, היה לו חשוב על אף הכל ולמרות הכל, לחגוג איתנו. חבריו שהיו לידו בערב הזה, התכווצו אל מול המראה הכחוש והשברירי של הגבר שתמיד היה נאה ונמרץ. למרות הכאבים שסבל, החיוך הגדול שאפיין אותו לאורך כל חייו, היה שם כל הערב. יומיים לאחר מכן, יעקב נפטר.
איני רוצה לכתוב כאן הספד על יעקב – נאמרו ועוד יאמרו עליו, הרבה מילים טובות. אני דווקא רוצה להתייחס לנוכחים האחרים בחתונה שהיו צריכים להכיל את המוות לצד החיים בערב המרגש הזה.
כולנו נפגשים בצמתי חיים שונים עם הצורך להחזיק בשמחה, בהנאה, בטוב וביופי של החיים, כשמולנו או בתוכנו ישנם גם הצער, הכאב, הגעגוע או הפחד שעוד רגע נתגעגע למישהו והוא לא יהיה אתנו עוד.
בניוזלטר הנוכחי אנחנו בוחרים לגעת בחיים שלצד המוות.
ואם הנכם שואלים - מה לנו העוסקים בהתפתחות, במוות? למה אנחנו בוחרים להתעסק דווקא בו? אז הנה התשובה;
השיח על המוות כשלעצמו אינו מטרה או מהות.
העניין שלנו במוות הוא לטובת החיים; כיצד עצם העיסוק במוות או בנוכחות שלו בחיינו תורמת לאיכות החיים שלנו? כיצד העיסוק במוות יהיה עוד חוט ברקמת החוסן האישי, המשפחתי והחברתי שאנו רוקמים לאורך כל חיינו. כיצד הנוכחות שלו (ואין מה לעשות הוא נוכח יותר ויותר עם העלייה בגיל, אם נרצה או לאו), תהיה החבל שיעזור לנו לאחוז בחיים, בחיות.
כשיעקב בחר להגיע לחתונה, סביר להניח שהוא בחר להחזיק בחיים עוד קצת, לממש ערך שהיה חשוב מבחינתו. להעניק ליקרים לו עוד קצת מעצמו. האם היקרים לו, למרות הקושי והכאב יוכלו להחזיק את הזיכרונות מיעקב כמשאב מעצים כמו שיעקב היה רוצה, או שהזיכרונות יהיו כסלע על כתפינו הדוחס אותנו למטה?
בניוזלטר הנוכחי אנחנו משתפים אתכם במאמרים שלנו היו משמעותים בנושא ואולי יעזרו לכם להתיידד קצת עם המוות. מאותה סיבה בנינו גם את המסע "על החיים ועל המוות" , שיתקיים בנובמבר בים המלח ומזמינים אתכם להצטרף.
הטאבו האחרון / הלל אפרת
לכול תרבות יש מערכת שלמה של נושאים שחלים עליהם חוקים ונורמות של מותר ואסור ראוי ולא ראוי לדבר, לגעת, לעשות.
התרבות המערבית "שחררה" כבר הרבה מאלו , והאחרונים שהשאירה היו הסקס והמוות.
שנות השישים העליזות של המאה הקודמת הסירו הרבה מגבלות לגבי העיסוק, הכתיבה, הדבור והצלום מנושא הסקס , ומכאן שהטאבו המשמעותי האחרון שנותר הוא המוות.
לפני כ- 20 שנה הופיע באופן ספונטני באירופה נוהג של פגישות בבתי קפה כדי לשוחח, דווקא על המוות. פרופ' עמיה ליבליך הישראלית מימשה את הרעיון בארץ , והתוצאה הספר שלה "קפה מוות" המתאר כשנה של שיחות על נושא זה , בקבוצה שנפגשה בביתה ביפו.
מהות וערך הפגישות באו לידי ביטוי ביכולת של המשתתפים להישיר מבט אל עצם עובדת המוות, להתייחס אליו ולקבל אותו כחלק טבעי ובלתי נמנע של החיים , וכך גם "לאבד" חלק גדול של הפחד ממנו וגם לפתח יכולת לנהל את התהליכים המובילים לסוף החיים בצורה טובה ומיטיבה יותר.
מאחר ובמרכז עיסוקי היום בגליל נמצאים איכות ואריכות חייהם של אנשים מבוגרים, ובעצמי אני נמנה על קבוצה זו, קראתי את הספר והתרשמתי. אמרתי לעצמי ששיח בנושא המוות אינו צריך להיות "פריווילגיה" אך ורק של אנשי המרכז, מכיוון שהמוות פוקד מדי פעם גם את הפריפריה, ולכן היכולת לשוחח עליו באופן גלוי וישיר ו"להביט לו בעיניים" תוכל לשרתם גם.
יצרתי קשר עם קבוצת מבוגרים והצעתי להם להקים קבוצת שיח כזו. התוצאה, הבלתי צפויה, היא שקבוצת שיח זו נפגשת כבר כ-4 שנים ברציפות – כולל תקופת הקורונה. למרות שהקבוצה שמרה את השיח על המוות כנקודת מוצא לכול פגישה, היא לא עצרה שם והשיח שהיא מקיימת כולל מגוון עשיר על כלל היבטי החיים. השיח פותח אופקים, ממתן פחדים ונותן תשובות למגוון דילמות, המאפיינות את החיים בגילים מבוגרים ומבוגרים מאוד. מסתבר שדווקא הלגיטימציה לדבר על "הטאבו האחרון" מזמינה ומאפשרת פתיחות רבה בנושאים פחות דרמטיים, אבל גם עליהם אנו לעיתים מתקשים לשוחח.
השיר של הוקוסאי / רוג'ר קייס
הוקוסאי אומר הבט היטב
הוא אומר שים לב, התבונן
הוא אומר המשך להביט, המשך להיות סקרן.
הוא אומר אין קץ לראייה.
הוא אומר הבט קדימה לקראת ההזדקנות.
הוא אומר המשך להשתנות
אתה רק נהיה יותר מי שאתה
באמת.
הוא אומר היתקע, קבל זאת, חזור
על עצמך כל עוד יש לך עניין בזה.
הוא אומר המשך לעשות מה שאתה אוהב
הוא אומר המשך להתפלל.
הוא אומר כל אחד מאתנו הוא ילד.
כל אחד מאתנו הוא קדמון.
כל אחד מאתנו הוא גוף.
הוא אומר כל אחד מאתנו מפחד.
כל אחד מאתנו חייב
למצוא דרך לחיות עם פחד.
הוא אומר שכל דבר חי –
צדפות, בנינים, אנשים, דגים, הרים, עצים,
היער חי, המים חיים.
לכל דבר יש חייו שלו
כל דבר חי בתוכנו
הוא אומר חיה עם העולם שבתוכך.
הוא אומר שאין זה חשוב אם אתה מצייר
או כותב ספרים. אין זה חשוב
אם אתה מנסר עץ או תופס דג.
אין זה חשוב אם אתה יושב בביתך
ומתבונן בנמלים על המרפסת שלך
או בצללי העצים והעשב בגינתך.
חשוב שאכפת לך
חשוב שאתה מרגיש
חשוב שאתה מבחין
חשוב שהחיים חיים דרכך.
שביעות רצון היא כשהחיים חיים דרכך
שמחה היא חיים שנחיים דרכך.
הוא אומר אל תפחד.
אל תפחד.
תאהב, תרגיש, תן לחיים
לאחוז בידך, להוליך אותך.
תן לחיים לחיות דרכך.
קצושיקה הוקוסאי
1760-1849
בשנת 1834 הוקוסאי שינה את שמו ל"גָאקיוֹ רוֹגִ'ין מָאנגִ'י", "זקן המשוגע על אמנות". בתקופה זו כתב הוקוסאי:
מאז גיל שש נהגתי לשרבט מהחיים. בגיל חמישים יצרתי ציורים שהקנו לי מוניטין מסוים, אך שום דבר שיצרתי עד גיל שבעים לא שווה יריקה.
בגיל שבעים ושלוש התחלתי לתפוס את מבנה הציפורים, החיות, החרקים והדגים, ולהבין איך גדלים הצמחים. אם אמשיך לנסות...לקראת גיל תשעים אוכל לחדור למהות שלהם. כשאהיה בן מאה תהיה לי הבנה אלוהית שלהם, ולקראת מאה ושלושים כל קו ונקודה שאשים על הנייר יהיו חיים. הלוואי והשמיים, המעניקים חיים ארוכים, יתנו לי הזדמנות להוכיח שאינני משקר.
המלצה על ספר
המוות חשוב לחיים/ אליזבת קובלר-רוס
סדרת הרצאות שנערכו בשבדיה ובארצות הברית, ובהן מספרת הפסיכיאטרית והמורה הרוחנית אליזבת קובלר-רוס על דרכה, על המסע שעברה ועל התובנות אליהן הגיעה, אשר רלוונטיות לכל אחד מאיתנו. ספר משנה חיים, ומומלץ!
קובלר-רוס עבדה רבות עם חולים במצב סופני, וטיפלה באנשים שעומדים למות ובילדים ומבוגרים שעומדים לאבד את יקיריהם. היא יודעת מה להגיד במצבים שבהם רוב האנשים מאבדים בהם את הלשון ואת העשתונות. הספר המצוין שלפנינו, שכותרת המשנה שלו היא על החיים, המוות והחיים שלאחר המוות, הוא תרומה חשובה - המנוסחת בפשטות וגם בהומור - לחשיבה על אודות תהליכים שעוברים אנשים במצבים אלה ביחס למותם הקרב ועל משמעות המוות לחיים עצמם.
קובלר-רוס היתה מחלוצות המחקר החברתי של המוות ובספרה פורץ הדרך On Death and Dying פיתחה והציגה ב-1966 את מודל האבל המוכר בשם מודל קובלר-רוס, אשר גם אם עודכן מאז ונוסח מחדש על ידי חוקרות וחוקרים רבים, אי אפשר להפריז בחשיבותו להבנת תהליכי אבל והתמודדות עם אובדן.
שאלות בתבונה / עינת פורת עמוס
בשנים האחרונות, אנו מרבים לשמוע על המהפכה שצריכה להתקיים במדינת ישראל ביחס אל הזקנים שביננו; על השינויים החברתיים שעלינו לעבור כחברה על מנת לאפשר לגמלאים להמשיך ולחוש יעילים ושווים, על מיגור העוני, על תוכניות לאומיות לבדידות ועוד יעדים חוקתיים וחברתיים. לצד הסוגיות החשובות הללו, אותי מעסיקה שאלת אחריות הפרט. מהי חובתנו האישית כפרטים אל מול השינויים בתוחלת החיים? מה חשוב שנשמר או נפתח בתוכנו אל מול המציאות שאינה תומכת בתעסוקת מבוגרים?
הקורסים שלנו
אנחנו מזמינים אתכם להיכנס אל דפי הקורסים באתר ולהרשם כמתעניינים (ללא התחייבות), פתיחת הקורסים מותנה במינימום משתתפים.
לדף הקורס
מתנות התבונה
היהלום שבכתר – קורס 'מתנות התבונה' המלא והשלם. לראשונה פותחים אותו גם בתל אביב!!! קבוצות של אנשי התבונה שלומדים ביחד למידה חווייתית, מייצרים אינטימיות ושייכות ומשוחחים על כל מה "שאסור" לדבר עליו.
קורס פורץ דרך המתקיים מזה עשור ברחבי הארץ.
למידה חווייתית של ידע תאורטי לצד תהליך אישי עמוק.
מידע מפורט בדף הקורס.
לדף הקורס
נגיעה אחת רכה
אנחנו נרגשים מאוד מאוד לפתוח לקהל הרחב את הסדנא שלנו על התפתחות מינית בתקופות חיים מאוחרות. נעשה השנה סדנא לנשים בלבד וסדנא מעורבת לנשים וגברים. הגם שלא מדברים על הנושא גילינו שבשקט בשקט הביקוש עולה וגואה.
לדף הקורס
שלא יספרו לנו סיפורי סבתא
קורס חדש בהנחיית אירית זנדמן ואסתר מאיר-קעטבי
על שחרור ממיתוסים ופתיחת אפשרויות חדשות ומרתקות לבני ובנות 60+
חשיפת המשתתפים לידע עדכני ולמידת מיומנויות שיאפשרו חיים מלאי יצירתיות, משמעות, תחושת התפתחות אישית ורלוונטיות, בבריאות נפשית ופיזית.
מידע מפורט בדף הקורס
לדף הקורס
מיני קורסים בזום
11 קורסים בני ארבעה מפגשים בזום.
עינת וצוות מכון לתבונה