כשאני אומרת לכם שאני לומדת בעיקר מכם- חברי הקהילה, אני מתכווננת לכך.
השבוע העברתי לכם – לקהילה שלנו, הרצאה על ה'ביולוגיה של הגיל'.
היה רישום מדהים, היתה נוכחות מרשימה, המספר שנכנס לזום בהתחלה, הוא גם זה ששרד, לכאורה הכל טוב.
אבל יצאתי עם תחושת עצב מההרצאה, ואז עוד שתי הודעות וואטס אפ שקבלתי ושיחת טלפון מחברה – שגרמו לי לכאוב עוד יותר.
המסר שקבלתי ורק חדד את ההרגשה שלי, היה שההרצאה תסכלה יותר משקידמה. חברת קהילה כתבה לי לאחר ההרצאה: "הגוף כבר לא מאפשר לי להרחיב את גבולות היכולת, הגוף כואב ואני רק מנסה להוריד את רמת הכאב. הייתי מאוד רוצה לצאת לנפאל או לאוס, אבל הגוף אומר את שלו ואין מצב".
אני מבינה שאת הברור והחשוב מכל, הזנחתי בהרצאה הזאת – הרי אני הראשונה שמאמינה שההתרחבות החשובה ביותר בגיל הזה היא התרחבות התודעה:
היכולת להקשיב לעצמנו בעדינות, להחזיק סתירה, להכיל גם את הרצון וגם את המגבלה,
ולהבין שגוף כואב לא מבטל את היכולת לנוע – רק משנה את הדרך שבה אנחנו עושים את זה. אנחנו כל-כך רגילים למדוד את עצמנו ביכולת הפיזית – כמה הלכתי, כמה טיפסתי, כמה אני "עוד יכולה", ואני נפלתי לשם בהרצאה – צר לי על כך.
הביולוגיה של תפיסת הגיל מלמדת אותנו שהגוף מגיב למה שאנחנו מאמינים עליו.
כשאנחנו אומרים לעצמנו "אני כבר לא יכולה", המוח באמת מאט.
וכשאנחנו אומרים "אני מגלה דרך אחרת לעשות את זה", הוא נפתח.
הגוף לא מבקש מאיתנו חזרה לנעורים – הוא מבקש שנכבד את השלב החדש שאנחנו נמצאים בו,
ונזכור שגם בתנועה איטית יש חיות, וגם במנוחה יש התפתחות.
אז אם ההרצאה ההיא עוררה תסכול -אני מקבלת את זה בצער ובחמלה.
כי אולי התסכול הוא סימן שכולנו - גם אני - ממשיכים ללמוד איך לקבל את עצמנו בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים.
וזה, מבחינתי, הלב של כל המסע הזה: לא רק להרחיב את גבולות הגוף,
אלא את גבולות ההבנה והחמלה כלפי עצמנו.
בניוזלטר הנוכחי, מוזמנים לקרוא על תפיסת הגיל ומגוון המשמעויות שלה. מוזמנים להאזין להרצאה עליה כתבתי כאן, למלא שאלון לבדיקה עצמית של תפיסת הגיל הסובייקטיבית שלכם, וכמובן לבדוק מה מבין כל הקורסים והמסעות שלנו מתאים לכם.
קריאה נעימה
עינת
תאריך תפוגה | אהרן בס
לֹא מְצַיָּן עַל אֲרִיזַת הַחַיִּים שֶׁלְךָ תַּאֲרִיךְ תְּפוּגָה
וְכָל עוֹד שֶׁזֶּה כָּךְ, אַתָּה בְּהֶחְלַט לֹא מְקַלְקָל
אֲפִלּוּ לֹא קָרוֹב
אֶת טַעַם הַחַיִּים שֶׁלְךָ אַתָּה יוֹצֵר בְּכָל עַרְבּוּב
בְּכָל תַּבְלִין שֶׁאַתָּה נֶעֶזָר בּוֹ לְהַטְעִים קְצָת יוֹתֵר
וְהַתַּבְשִׁיל? יוֹצֵא נֶהְדָּר
כָּל עוֹד אַתָּה זוֹכֵר לְהִשְׁתַּמָּשׁ
בַּמַּרְכִּיב הָעִקָּרִי שֶׁלּוֹ
התַקְִּוהָ
גיל – לא רק מספר
יש מי שאומר “בגילי כבר לא כדאי להתחיל משהו חדש”, ויש מי שאומר “עכשיו בדיוק הזמן!”. שני האנשים האלה, כך מסתבר, לא רק חושבים אחרת — הם גם מזדקנים אחרת.
המדע מגלה שהאופן שבו אדם תופס את גילו משפיע לא רק על מצב רוחו אלא גם על תפקודי הגוף והמוח. “תפיסת גיל” היא האופן שבו אנחנו מפרשים, מרגישים ומתנהגים ביחס לגילנו — לא כפי שהוא מופיע בתעודת הזהות, אלא כפי שהוא נחווה בתודעתנו ובתרבות שסביבנו.
אמונה שיכולה להזיק – אפקט הנצבו
רובנו מכירים את אפקט הפלסבו — תרופה מדומה שגורמת להחלמה משום שהמוח מאמין בה. אפקט ה-Nocebo הוא ההפך: אמונה שלילית או ציפייה מזיקה שגורמת להשפעות גופניות שליליות.
כשחברה שלמה משדרת שמזדקנים = נחלשים, המוח והגוף מאמצים את המסר הזה. אדם שמאמין שהזקנה היא ירידה, נוטה פחות לזוז, פחות לצאת, פחות לחלום. והגוף, בהדרגה, מציית.
החדשות הטובות הן שזה הפיך. שינוי נרטיב אישי או חברתי - מאמונה של “הגוף שלי כבר לא יכול” לאמונה של “אני עדיין מתפתח” - משנה ממש את תגובת הגוף, את רמות הקורטיזול ואת מערכת החיסון.
אחרי ששקעתי לקריאת רצף מחקרים מרתקים בנושא, אני בוחרת לפרוס כאן בקצרה 3 מאמרים, בתקווה שאצליח לשכנע אתכם - ששווה לעשות 'בדק בית' ולבחון בשאלון שמגיע כאן מיד אחרי המאמר, מהי תפיסת הגיל הסובייקטיבית שלכם.
ה'שורה תחתונה' של אסופת מחקרים בנושא:
- המחשבות שלנו על הזקנה יכולות לשנות את מבנה המוח
אחד המחקרים הדרמטיים בתחום נערך בבולטימור. המשתתפים היו אנשים בריאים ללא דמנציה, שסטריאוטיפים על גיל נמדדו אצלם עשרות שנים קודם לכן, בצעירותם. כאשר נערכו סריקות מוח ונתיחות לאחר המוות, נמצא כי מי שהחזיק באמונות שליליות על הזקנה בגיל צעיר יותר, סבל לימים מאובדן נפח משמעותי בהיפוקמפוס ומכמות גדולה יותר של פלאקים עמילואידיים וסבכים נוירופיברילריים, סמנים ביולוגיים של מחלת אלצהיימר (Levy et al., 2016).
במילים פשוטות - המחשבות שלנו על הזקנה יכולות לשנות את מבנה המוח.
אפשר לדמיין את זה כך: כשאדם אומר לעצמו “אני כבר לא מסוגל”, ההיפוקמפוס שומע, ומתנהג בהתאם.
- לא רק הגנים קובעים איך נזדקן — גם הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על הגיל.
סקירה שיטתית עדכנית שכללה 28 מחקרים על יותר מ-40,000 מבוגרים בגיל 60 ומעלה (Fernández-Ballbé et al., 2023) מצאה קשר עקבי וברור:
- תפיסת גיל שלילית קשורה לירידה מהירה יותר בזיכרון ובמהירות עיבוד מידע.
- מדובר במעגל הדדי – תפיסה שלילית מחלישה קוגניציה, וירידה קוגניטיבית מחזקת את התפיסה השלילית.
- תפיסת גיל חיובית קשורה בביצועים טובים יותר במבחנים נוירופסיכולוגיים, ברווחה נפשית ובאיכות חיים גבוהה.
- המנגנונים המתווכים כוללים דיכאון, חרדה, תחושת שליטה, פעילות גופנית ומעורבות חברתית
במילים פשוטות, לא רק הגנים קובעים איך נזדקן - גם הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על הגיל.
- שחרור סטראוטיפ, משנה תגובות פיזיולוגיות
פרופ’ בְּיוּלָה לוי מאוניברסיטת ייל טבעה את המושג Stereotype Embodiment Theory תאוריה שלפיה סטריאוטיפים חברתיים על זקנה נטמעים בגוף.
האמונות נרכשות כבר בילדות (“זקנים שוכחים”, “סבתות איטיות”) ונאגרים בזיכרון התרבותי שלנו. עם השנים, כשהאדם עצמו מתבגר, אותם סטריאוטיפים מתעוררים ומשפיעים על הבריאות: רמות סטרס גבוהות, ירידה במוטיבציה ובפעילות, ופגיעה במערכת החיסון (Levy, 2009). לעומת זאת, שינוי תדמית עצמי, אפילו מודע - יכול לשנות תגובות פיזיולוגיות. במעקב שנמשך עשור (JAMA Netw Open, 2022) נמצא כי אנשים עם תפיסת גיל חיובית הפגינו פחות דלקתיות ועמידות טובה יותר לסטרס.
במילים פשוטות, שחרור סטראוטיפ, משנה תגובות פיזיולוגיות.
איפה אנחנו פגשנו את זה במכון לתבונה?
בעיקר במסעות שלנו, המשתתפים, פשוט מבינים שהם יכולים, הרבה מעבר למה שחשבו.
לקראת ההרצאה, ערכתי סקר בארבע קבוצות של בוגרי מסע 'מתנות התבונה בנפאל'. 90% מהמשתתפים העידו כי במסע עצמו הם הבינו שהם יכולים הרבה יותר ממה שדמיינו לעצמם מלכתחילה.
ו - 80% המשיכו לאתגר את עצמם יותר, גם אחרי המסע.
אחד המשתתפים, בן 68 שהצטרף למסעות “מתנות התבונה” דיווח ש-“ההליכה בנפאל שינתה לי את הראש. הבנתי שאני מסוגל להרבה יותר ממה שחשבתי”.
במילים פשוטות, הגוף מגיב לאמונה כמו לציווי ביולוגי – “אני מסוגל” משמעותו אני מפעיל יותר שרירים, מוח ולב.
אז מה עושים עם זה?
המדע מסביר את התופעה, אבל החיים דורשים כלים מעשיים. כמה צעדים פשוטים יכולים לשנות כיוון:
- מחליפים משקפיים – לראות את תקופת החיים הזו כשלב חדש של חופש, עומק ותבונה.
- מזיזים את הגוף – כשאנחנו זזים, המוח זז איתנו. אפילו הליכה קצרה ביום מחזקת קוגניציה ומצב רוח.
- בכל תקופה, בוחרים יעד התפתחותי אחד קטן – קורס צילום, טיול, קשר חדש - תחושת מסוגלות בונה מוח גמיש.
- יוצרים מסגרת תומכת – קשה להשתנות לבד; קהילה לומדת או קבוצת תמיכה שומרת על המוטיבציה (בשביל זה בדיוק יש את קהילת מכון לתבונה).
- משנים את הסיפור הפנימי – לא “אני כבר לא בגיל לזה”, אלא “בגילי יש לי משהו אחר להביא, אולי הוא לא פיזי, אבל הוא הרבה יותר תבונתי”.
הגיל אינו עונש – הוא מתנה עטופה בזמן.
השאלה היא רק איך נפתח אותה.
לסיכום
תפיסת הגיל שלנו אינה רק רעיון פילוסופי; היא מערכת ביולוגית, נוירולוגית וחברתית שלמה.
מה שאנחנו חושבים על הגיל – הגוף מקשיב, המוח מגיב, והחיים משתנים בהתאם. שינוי קטן בתודעה יכול לשנות מסלול שלם של הזדקנות.
כשנבחר לראות בתקופות החיים המאוחרות, לא סוף אלא מרחב של צמיחה – ניטיב גם עם איכות החיים שלנו.
אני מאמין שאיש לא יחלוק על כך שתפיסת המציאות שלנו, כמו למשל תפיסתנו לגבי המותר, האסור, האפשרי, הבלתי אפשרי, הראוי והלא ראוי ומערכת הציפיות שלנו מהסביבה, בשלוב התפיסה העצמית שלנו של יכולתנו כוחנו וכישורינו, משפיעה ומכוונת את התנהגותנו במציאות מסוימת. ז"א מגדירה ומכוונת את גבולות, דפוסי ותחומי ההתנהגות והפעילות שלנו.
כשאנו צעירים, מלאי אנרגיה עם ביטחון עצמי ומעט ניסיון חיים, העולם נראה לנו גדול ופתוח, הכול אפשרי ובאנו לכאן כדי להשאיר חותם. תפיסה זו מגובה ונתמכת גם על ידי התרבות המקובלת "העולם שייך לצעירים", "אתם תתקנו מה שאנו קלקלנו", "אתם תחזירו עטרה ליושנה"...ועל יסודות אלה אנו יוזמים, מעיזים ולוקחים סיכונים. כשאנו מבוגרים, הרבה יותר פוגשת אותנו תערובת של קולות פרטיים וציבוריים כמו: כעת הזמן שלכם לנוח, אתם כבר לא מחוברים, חבל על הכוח שלכם, פנו מקום לצעירים, התפיסות שלכם כבר לא רלוונטיות למציאות...וגם מציאות פיזיולוגית משתנה. פחות אנרגיה, פחות בריאות, זיכרון נחלש, חושים נחלשים.
השלוב בין המסרים התרבותיים המתייחסים לגיל עם השינויים הפיזיולוגיים והשינויים בתפיסת עצמי מכוונים אותנו, ככול שנמשיך להתבגר, לצמצום המגע הפעיל שלנו עם העולם ולהתכנסות לקיום שולי הממוקד בתחזוקה עצמית. נראה שכולנו נסכים שלא ניתן לעצור לגמרי את הזדקנות הפיזית אבל תפיסה אחרת של הגיל ושל עצמנו כמבוגרים יכולה ליצור מציאות חיים אישית וחברתית שאינה ויתור ופרישה אלא חזרה, או המשך שייכות למעגלי העשייה וההשפעה באמצעות עשייה מותאמת גיל , הנשענת ומבטאת את הידע, הניסיון והתבונה שיש לנו כעת..
בהקשר זה, חשוב לזכור גם את השפעת ותפקיד השינויים הטכנולוגיים. אלו ששינו את בסיסי הכוח הרלוונטיים להצלחה מהכוח הפיזי לכוח הידע, הדעת והתבונה. כעת במקום להיות זה שמסתער לכבוש את הגבעה, המבוגר עשיר הניסיון והתבונה יכול לפעול כך שתמצא חלופה לעצם הצורך לכבוש ולהסתער.
מכאן שהכוח והיכולת לעצור את "מעגל הרשע" נמצאת לא מעט בידינו והיא מתחילה בשינוי התודעה העצמית שלנו כמבוגרים, ממשיכה ונתמכת בשינוי תפיסות הסביבה והתרבות, המתייחסות לבני הגילאים הגבוהים ומקומם בחיים.
תוכנית שנתית 2025-2026 מסעות בתבונה
שלכם, צוות מכון לתבונה